הבלוג של קרן ארסט

אמא'לה מתבגרת!

אמא'לה! יש לי בבית מתבגרת – איך שורדים את זה? אני קרן, גרה בתל אביב, אמא למתבגרת + 2, מנחת סדנאות בת מצווה לאמהות ולבנות, מנחת קבוצות הורים. M.A בייעוץ והתפתחות הילד.

עדכונים:

פוסטים: 20

החל מינואר 2013

לאחר 3 שנים נראה היה לי, שבית הספר עושה את העבודה קצת יותר מידיי טוב! התחלתי להבחין בהתפתחות ניצנים של סגנון אישיותי, איך לומר זאת, קצת ‘שאנטי אלגנטי’. לא שיש לי משהו נגד ‘שאנטי אלגנטי’, אבל בעולם שלנו, בואו נודה על האמת, ככה לא מגיעים רחוק. פצחתי במסע שכנוע חדש: “איך אתה לא רואה שהילדה הופכת להיות הגירסה הנשית של ביג ליבובסקי?!…”

01/09/2013

 

shutterstock_141409255צילום: Shutterstock

לידיעה, שהשנה אנחנו נפרדים מבית הספר היסודי ושילדתי המתוקה הולכת להיות תלמידת תיכון

(חטיבת ביניים אם לדייק) בשנה הבאה, התלוותה תחושת מועקה.

מעבר לכל המשמעויות הכרוכות במעבר שכזה, שללא ספק תרמו לאותה תחושה, שוב עלתה הסוגיה

של בחירת מסגרת חינוכית.

סוגיה זו הפכה למורכבת עוד יותר נוכח שפע הזרמים החינוכיים המאפיין את העידן שבו אנו חיים.

אפשרות הבחירה מעלה שאלות רבות כמו: מיהו הילד שלי? מהם הערכים החינוכיים שלי כהורה?

איזה מבוגר הייתי רוצה שיגדל להיות? איזו מסגרת הכי תתאים לו? ועוד.

shutterstock_143719471

צילום: Shutterstock

לכן, אין לתאר את ההקלה שחשתי כשהמתבגרת הודיעה לנו בארוחת הצהריים, שכבר החליטה באיזה

תיכון ובאיזו מגמה היא רוצה ללמוד.

בשבועות שקדמו להודעה שלה, בעודי מסתובבת עם מטען עודף של מחשבות ותהיות, מלקטת מידע

לגבי התיכונים שבעיר ומטרידה בגינות הציבוריות אמהות שונות ומשונות, פיסות מתקופה קדומה צפו ועלו

ואיתם זיכרון התהליך שעברנו בבחירת בית ספר יסודי עבורה.

יש לציין, שכבר בגיל 3, ניכר היה שלילדה אישיות תחרותית משהו (הגננת סיפרה לנו שהיא ממאנת לשחק

במשחק הזכרון אחרי שהפסידה בו פעם אחת).

כשהגיעה לגיל 5 ואישיותה הפרפקציוניסטית-הישגית-תחרותית כבר נראתה די בבהירות חשבתי,

שמה שהילדה הזאת צריכה זה מסגרת שתאזן אותה. מסגרת פתוחה, משחררת, שלא שמה דגש על

הישגים וציונים. לכן, לאחר מסע שכנוע של הבעל (שדווקא חשב שכדאי לזרום עם האישיות

הפרפקציוניסטית-הישגית-תחרותית שלה ושבעולם שלנו אישיות מעין זו היא סגולה להצלחה בחיים)

רשמנו אותה לבית ספר דמוקרטי.

יאמר לזכותו של בית הספר שהוא אכן עשה את עבודתו נאמנה. אט -אט הילדה הפכה משוחררת יותר,

בכל יום השילה מעצמה עוד פיסה של דפוסי התנהגות מיותרים ומכבידים כמו, פחד מכשלון (שגרר אחריו

המנעות) ובושה, היא נהייתה פחות ופחות תחרותית ונראתה קלילה מאי פעם. אנחנו התמלאנו בשביעות

רצון הורית והרגשנו שקבלנו את ההחלטה הנכונה עבורה. הבנו איזו מסגרת תיטיב עם ביתנו ועזרנו לה

להפטר ממרכיבים אישיותיים שהיו גורמים לה לכל כך הרבה תסכול וסבל בחייה.

 

shutterstock_62685388

צילום: Shutterstock

הכל טוב ויפה, אלא, שלאחר 3 שנים נראה היה לי, שבית הספר עושה את העבודה קצת יותר מידיי טוב!

התחלתי להבחין בהתפתחות ניצנים של סגנון אישיותי, איך לומר זאת, קצת ‘שאנטי אלגנטי’.

לא שיש לי משהו נגד ‘שאנטי אלגנטי’, אבל בעולם שלנו, בואו נודה על האמת, ככה לא מגיעים רחוק.

פצחתי במסע שכנוע חדש: “איך אתה לא רואה שהילדה הופכת להיות הגירסה הנשית של ביג ליבובסקי?!

לא מעניין אותה כלום! לא ציונים! לא הצלחה! שום דבר!!!”

“איך את רוצה שיעניינו אותה ציונים בבית ספר שאין מבחנים ושהאג’נדה החינוכית שלו מבוססת על

תהליכים ולא על תוצאות?!

לא זה מה שרצינו בשבילה??? לא בגלל זה בחרנו בבית הספר הזה?”

“תהליכים שמהליכים”, המשכתי, “די! היא עברה מספיק תהליכים, השתחררה, נפתחה, נרגעה,

לא נותר שריד מהאישיות הפרפקציוניסטית-הישגית-תחרותית שלה. זהו מספיק שיחקנו. עכשיו לעבודה!”

הבעל הביט בי במבט של: הפעם-ידרש-לך-קצת-יותר-מאמץ-כדי-לשכנע- אותי.

אבל האמת, שמעבר לכל הערכים החינוכיים שחרוטים על דיגלו של בית הספר  ושעם רובם אני מזדהה,

הילדה שלי לא נראתה מאושרת, היא לא הלכה בשמחה לבית הספר ולא נהנתה (לטענתה) מהלימודים בו.

במקביל להתלבטויות שלנו בינינו לבין עצמינו היא התחילה להשמיע את קולה. תחילה בקול ענות חלושה,

אך די מהר נשמע קולה חזק וברור: לא טוב לי בבית הספר ואני רוצה לעבור לבית ספר רגיל!

היא העלתה בפנינו טיעונים חשובים ומגוונים, ניהלה איתנו דיונים וגילתה החלטיות ודבקות במטרה.

לשנינו היה ברור באותה עת שאת ההתנהלות המרשימה שלה יש לזקוף לזכותו של החינוך הדמוקרטי.

אז בסופו של דבר הוחלט פה אחד על המעבר.

shutterstock_108857846

צילום: Shutterstock

בימים הראשונים היא היתה חוזרת מבית הספר ומספרת לי בעיניים בורקות: “אמא, את יודעת שאסור לנו

להוציא את הפלאפונים באמצע היום?! ואת יודעת שחייבים להכנס לכל השיעורים?! ושאי אפשר לאכול

במהלך השיעור..” מי היה מאמין שיש בכוחם של כמה איסורים לגרום לילדה שלי כל כך הרבה שמחה…

“אתה רואה?!” פצחתי בנאום הניצחון שלי לבעל “הילדה בסך הכל הייתה זקוקה למסגרת עם גבולות

ברורים, כזאת שתרגיש בטוחה לפעול בתוכה, שהציפיות ממנה תהיינה ידועות… תראה איך הילדה מאושרת,

היא פשוט פורחת בבית הספר החדש”.

“חכי, חכי שתתחיל עונת המבחנים” ענה לי במין ביטחון של מי שידוע לו סופו של הסרט

“נראה מה יקרה לילדה הפורחת שלך אז?!”

אז זהו, הילדה המשיכה להנות מעוד שלוש שנים של חינוך קונבנציונאלי בבית ספרה ה’רגיל’.

היא אהבה ללמוד בו ויותר מזה, היא הרגישה בו סוג של בית וזה, לסיכום, הדבר הכי חשוב בעייניי!

כולי תקווה שגם בתיכון שבחרה והתחילה ללמוד בו לפני מספר ימים תלווה אותה תחושה דומה.

בהצלחה ילדה אהובה שלי.

shutterstock_148995728

צילום: Shutterstock

ולסיום אני מאחלת לכל הילדים שהתחילו את שנת הלימודים שלהם:

שבית הספר שלכם יהיה מקום שאתם אוהבים להיות בו, מרחב שמאפשר לכם להרגיש מוגנים ובטוחים

להיות עצמכם. שהלימודים, יעוררו את הסקרנות שלכם ואת הרצון לחקור ולגלות.

שנה טובה ומתוקה לכווווולכם

עוד על יחסים בין אמהות ומתבגרות ב סדנת אמהות ובנות  וב סדנת אמהות ובנות לקראת בת מצווה

עוד מהבלוג של קרן ארסט

תצוגה מקדימה

אוף! נמאסלי! אנילאיכולהיותר!

בכל פעם שאני מקריאה לזאטוט את 'איה! אאוץ'! אווה!' לפני השינה, (מה שקורה...

תצוגה מקדימה

נערות קריאה

עשר בלילה. הבנים כבר ישנים במיטותיהם. הבית כולו נכנס למצב 'שקט'. ואם הקירות היו יכולים לדבר הם בטח היו אומרים: "וואוו, איזה יום! אנחנו גמורים.. די, תנו לישון עכשיו." אני...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה