הבלוג של קרין לויט פרידריך

karinlevit

כותבת ועורכת בסלונה, אוהבת את נ' האיש, את ר' הכלבה ואת ל' החתול. עוד מגששת את דרכי בעולם אבל לתובנה אחת ויחידה כבר הגעתי: כל העניין הוא (כנראה) לשתות משהו קר בלב מדבר

עדכונים:

פוסטים: 11

החל מפברואר 2014

על גברים, נשים, במאים, מיניות וריקנות. מחשבות בעקבות צפייה בסרטו יוצא הדופן והמרתק של הבמאי הדני לארס פון טרייר.

06/06/2014

נימפומנית. צילום: מתוך הסרט

הסרט “נימפומנית” לא נתן לי מנוח כמה ימים טובים אחרי שצפיתי בו. תמונות מתוכו עלו לי בראש בכל מיני סיטואציות לאו דווקא הגיוניות ובעצם, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוחה שהשתחררתי מהלפיתה שלו, מהתחושה המשונה שהוא השאיר בי.

כשיצאתי מהחלק השני של הסרט נדמה לי שמה שהרגשתי בעיקר היה תחושה מרגיזה של החמצה. אם לתאר את התחושה הזאת במילה אחת, נדמה לי ש”אוף” היא המילה שמתארת את התחושה. אוף כזה כמו של ילדה שלא מקבלת את מה שהיא רוצה.

אוף למה הוא עשה את זה. למה הוא היה צריך לגמור את זה ככה בלי משמעות, בלי אמת, אפילו בלי רגש. פשוט אוף.

למה הוא היה צריך לגמור את זה ככה. הגבר. הגבר שבתוך הסיפור והגבר שלמעלה, זה שהסיפור נבע ממנו, שניהל את העולם שבתוך הסרט.

זליגמן הוא הגבר שבתוך סיפור. הדמות. הוא איש מוזר מדי, לא יכול להיות גבר כזה. שלא מתפתה, שלא נכנע לפיתויי הגוף ושלא מתעוררות בו תחושות עזות של מיניות כשהאשה שמולו מספרת לו על חיים שלמים של נימפומנית. זה סיפור מיני כל כך תיאורי, כל כך מוחשי עד שהגבר שמול המספרת מגיב ומתנהג לסיפור כאילו הוא יושב כאן לידנו בקהל ורואה את התמונות ושומע את הקולות.

נימפומנית. צילום: מתוך הסרט

ושניהם, הגבר והאשה וגם אנחנו שיושבים בקהל, כולנו חלק מהתחבולה הקולנועית והרגשית שיצר כאן הבמאי, לארס פון טרייר, הוא הגבר העליון שבסיפור, הוא האלוהים. האם דמותה של ג’ו, האשה המיוסרת שחייתה חיים מלאי התנסויות מוטרפות היא בת דמותו של פון טרייר? או שמא זהו זליגמן הנזירי, המוזר, הרציונלי, זה שהקדיש את חייו ללמידת האמנויות היפות, לספרות ולמוזיקה וחי בחדר שומם וריק עם קירות מתקלפים ומוכתמים?

שני בני האדם האלו – ג’ו וזליגמן – הם שניהם צדדים של אותו גוף, של אותה נפש. נפשו של הבמאי, נפשו של הצופה, נפשה של התקופה, וגם הנפש של היצירה הקולנועית בפרט והאמנותית בכלל. כמו בסיפורים הכי עתיקים, ג’ו וזליגמן הם היצר והשכל, המלאך והשטן, הנשיות והגבריות – שמתמודדים זה מול זה.

ג’ו היתה אמורה להשתחרר כשהגיעה לזליגמן. הנפש המיוסרת, החוטאת, המסוכסכת עם עצמה ועם העולם היתה אמורה להתוודות אל מול הכומר ולמצוא מחילה ומנוחה לנפשה. אבל פעם אחר פעם יושב הבמאי האלוהימי ממקומו אי שם בשמיים וצוחק על כל “היה אמור” שכזה. על כל קונוונציה, על כל תרגיל קולנועי מוכר. במקום שג’ו תשתחרר, שתמצא הקלה, היא מצאה עוד חטא – את החטא הגדול מכולם.

ולא שלא הגיע לו, לבן זונה. הוא מעל בתפקיד שלו. הוא מעל באמון שהיא נתנה בו ויותר מזה באמון שאני נתתי בו. הוא וגם הבמאי ניצלו את החולשה של ג’ו וגם שלי. הם ניצלו רגע אחד שלא היינו ערניות, שלא שמנו לב ונתנו לחומות ההגנה לנוח.

וכמו אחרון המנוולים הוציא זליגמן את הזין הדוחה שלו וחיפש בלהט את החור לתקוע אותו בו. והוא מצא את החור. ג’ו היא החור, היא התחושה המתמדת של החסר, של ההיעדר, של משהו לא מוגדר שפשוט זועק להתמלא.

“תמלא את כל החורים שלי”, היא מתחננת אל המאהב שלה פעם אחר פעם. ולא מצליחה להתמלא, לא יודעת שובע גם כששמונה גברים שוכבים איתה בזה אחר זה, וביום שלאחר מכן שמונה נוספים ועוד ועוד וכך הלאה. וכל אשה שיושבת בקהל וצופה בזוועה הזאת מתרחשת בגופה של אשה אחרת מתמלאת בזעקה אבל האמנם?

ואם מה שאמרה ג’ו לנשים המתחסדות בקבוצת התמיכה זה נכון? “אני נימפומנית”, היא אמרה. אולי זאת הדרך שלה וזה בסדר? אולי כך היא מגשימה את הנשיות שלה? את האנושיות שלה? ומי אנחנו שנשפוט את זה? אבל זה כל כך כואב, אני חושבת לעצמי. והכאב הפיזי הוא גם המקום שאליו הגיעה ג’ו בסוף. קשורה בתנוחה לא נוחה נתונה לחסדיו של סדיסט. עם הפנים תקועות בתוך ריפוד מסריח של ספה עלובה. בלי שם ובלי מהות. ומעליה גבר שמצליף בה עם שוט של סוסים שקורע לה את העור של הטוסיק. ואז היא גומרת. סוף סוף. משמיעה זעקה ורועדת ומתרוקנת ומתמלאת. לפחות לכמה רגעים.

בקיצור:

“נימפומנית” מאת לארס פון טרייר

עם שרלוט גינזבורג (ג’ו המבוגרת)

סטלן סקארסגארד (זליגמן)

סטייסי מרטין (ג’ו הצעירה)

וגם אומה תורמן וכריסטיאן סלייטר בתפקידי משנה מדהימים.

הציון שלי (כי ככה עושים תמיד): 9

 

 

 

 

 

 

 

עוד מהבלוג של קרין לויט פרידריך

תצוגה מקדימה

רק נשים יכולות להכיל

אני אוהבת את המדינה שלי. אני אוהבת את החיילים שלנו. לפני כמה דקות פרצתי בדמעות כשראיתי שידיד פרסם בפייסבוק תמונה של בחור צעיר ויפהפה, שמו נדב והוא אחיינו הבכור. הנכד...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

טבעונית, דתייה, בליינית והריונית יצאו לאכול סושי

ההזמנה לביקור במסעדת ניני האצ'י התל אביבית הגיעה בדיוק בזמן. זה היה ערב גשום, בדיוק יום אחרי שקיבלתי מהדוקטור את המסמך המלחיץ והמדכא המתקרא "התפריט היומי של קרין". בעצם,...

תצוגה מקדימה

מזל טוב אלי מקביל

כשהייתי נערה, ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רציתי להיות אלי מקביל. מבחינתי, זה מה שנקרא לחיות את החלום: לטפוף בכל בוקר על מדרכות בוסטון הרחבות בנעלי עקב גבוהות...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה