הבלוג של קארין רוזנצוויג

פיוז קצר

לפעמים אומרת קצת יותר מדי.

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מספטמבר 2015

אני ופלג עוברים לגור יחד וכמו שקורה כשזוגות עוברים לגור יחד, יש הרבה כפילויות של פריטים, רהיטים, סדינים ודברים שצריך למצוא להם קונה או “מאמץ”.. לנו היו בין השאר שני מיקרואים. החלטנו שמגדלים את של פלג ושולחים את שלי למשפחה אומנת וכמובן שעד שנמצא משפחה שבאמת תקבל אותו בזרועות פתוחות, דחפנו אותו בין שאר הדברים בעולם שעוד לא מצאו משפחה יציבה, אצל ההורים שלי.

מיותר לומר שכמו כל חדר בבית של ההורים שלי, בשלב כזה או אחר הוא משמש כמחסן, גם החדר שלי אותו עזבתי לפני 4 שנים לערך משמש ברובו לאחסון מזוודות וארגזים שכנראה יום אחד אמא תשלח לאחיה בצ’ילה.. האופנה הספיקה להתחלף, הבגדים שבארגזים נראים כבר כמו בגדים ששכבו בארגזים, אך עדיין יש אמונה קטנה שיום אחד הם אכן יגיעו ליעדם.

וואו, מסתבר שכשכותבים, הפרעות הקשב מתבטאות ממש טוב על הנייר. אז נחזור לעיניינו – המיקרו. גם הוא אוכסן בתוך כל הבלאגן, בתוך חדרי הרי הוא מחסן מספר #3 לצורך העניין בבית ההורים, (לא באמת ספרתי).

מי שמכיר אגרנים היה מצפה כי יקבלו בברכה כל רהיט/פריט/דבר ובטח אם זה רק עניין זמני לאיפסון.. אך לא ההורים שלי. אגרנים שלא מוכנים להודות בבעיה. בלאגניסטים שטוענים “אבל לפחות נקי פה”. אז את המיקרו ממש לא קיבלו בזרועות פתוחות וידעתי שאני צריכה למצוא לו קונה והופ מצאתי מישהו מהעבודה שמעוניין לרכוש את המיקרו ב-125 שקלים חדשים. שולחת סמס לאמא “מצאתי קונה למיקרו”, רק כדי לשמוע את אנחת הרווחה שלה על עוד 2 בלטות שהתפנו לה כדי לשים עוד 2 שקיות בגדים לצ’ילה. במקום זה קיבלתי טלפון. אתאר את הסיטואציה – אני במשרד, אותו משרד עם הבחור שמעוניין לרכוש ממני את המיקרו, עונה לטלפון מאמא.

אמא: “למי את הולכת למכור את המיקרו?…”

אני: “מצאתי מישהו שרוצה, אל תדאגי”

אמא: “בכמה?”

אני: “לא עכשיו אמא”

אמא: “איך תמכרי אותו ככה עם הדפיקה שיש לו בצד?!”

אני: “נדבר אחר כך אמא”

וואלה היא הזכירה לי פתאום את הדפיקה שיש בצד בפח של המיקרו. שטויות, אז אמכור אותו ב-100 שקל, הבחור רק ישמח.

כל השיחה הזאת התנהלה בתחילת השבוע.. מגיע יום רביעי, אני נוסעת להורים שלי לאסוף את המיקרו. הבטחתי לבחור שבחמישי העסקה תתרחש.

מגיעה לכפר סבא, מתקשרת לאבא שלי, (תיאור הסיטואציה: שנינו מנהלים שיחה בדיבורית, בחוץ גשם חזק ואבא שלי לא שומע טוב):

אני: “אבא, אתה בבית?!”

אבא: “לא, עכשיו יוצא מחיפה. את אצלנו בבית?”

אני: “לא, אני בדרך אליכם לקחת את המיקרו, אני מוכרת אותו.”

אבא: “מה מוכרת? אבל אמא מסרה אותו”

אני: “מה??!?! אבל אמרתי לה שיש קונה!!!!”

אבא: “היא מסרה אותו לנאור (גיסי), היה לו למי לתת”

אני: “טוב ביי, אני אתקשר אליה”

אבא: “את אצלנו?” (פה השמיעה מתחילה לבגוד בו)

אני: “לא!!!”

אבא: “יש לי על השולחן…”

אני: “אני לא אצלכם!!!!”

אבא: “יש לי על השולחן את הנוקיה…” (כבר 50 שנה אין לנו נוקיה בבית, זה בטח אייפון וזה לא מעניין אותי כרגע!!!!!!!!!!!!! “…שנפל עליו נוזל…” (זה אומר נשפך, נשפך עליו נוזל). “…קחי אותו למיקה שתנסה לתקן, אני רוצה להביא אותו לשמוליק לצ’ילה. (הוא ואמא טסים לשם בעוד חודש, זה היה נורא קריטי לדחוף את זה עכשיו לתוך השיחה, לתוך הגשם, לתוך הדיבורית…)

אני:”ביי!!!”

התקשרתי לאמא.

אני: “אמא?!”

אמא: “כן?”

אני: “את נתת את המיקרו?”

אמא: “כן”

אני: “למה?!!!  אמרתי לך שיש לי קונה!”

אמא: “…(שקט)… זה היה לפני…”

אני: “אז למה כשאמרתי לך שיש קונה, שאלת אותי איך אני אמכור עם הדפיקה?!.. לא חשבת לשאול אותי איך אני אמכור מיקרו שלא קיים? זה לא קצת יותר מאתגר?!!!”

אמא: “…(שקט)…לא יודעת…”

אני: “ביי”

מגיעה לתל אביב, עדיין סופה בחוץ, מתחילה לחפש חניה.. היום אין מצב שאני אחנה אפילו מטר מהרחוב שלי! אני רוצה לחנות על הדלת! מוצאת חניה. אמא מתקשרת.

אני: “מה?!”

אמא: “אני מתגעגעת אליך!!!”

אני: “אמא, (נשימות), נדבר מחר? (נשימות)”

אמא: “קרה משהו?….”

אני: ” (נשימות), לא, , (נשימות), קצת עצבנית (הקול שלי נהייה חורק והעיניים שלי פתוחות יותר),  !

אמא: “מה קרה?….”

אני: “לא חשוב,  (הקול כבר ממש גבוה), בואי נדבר מחר! !!!

אמא: “בטוחה שלא קרה משהו?”

אני: “כלום אמא!!! מחר!!!”

מחר הגיע, אמא מתקשרת שוב, אני מתכוננת, עונה ו-…אקשן!

אני: “אה אמא”

אמא: “את כועסת עליי?”

אני: “באמת, למה שאני אכעס עליך?!…” (צינית as hell)

אמא: מאשימה את אבא איכשהו כי תמיד אם יש דרך לקרבן אותו היא לא תפספס אותה. זה אגב פועל גם בדרך ההפוכה, הוא גם מעולם לא פספס דרך כזו וזה מה שלדעתי עושה אותם זוג שאין לו תחליף. “אבא המציא שאת כועסת עליי בגלל שמסרתי את המיקרו…?…”

אני: “ועל מה שאני אכעס?.. שאחרי שאמרתי שיש לי קונה, לא טרחת לומר לי שאין לי מה למכור? או שכבר טרחת לברר איתי איך אני הולכת למכור מיקרו עם דפיקה בפח, לא חשבת לבדוק איך מוכרים מיקרו שלא קיים?!”

אמא: “קארין! אני נתתי לו את המיקרו כבר ביום שבת, עוד לפני שאמרת לי שמצאת למי למכור. המיקרו כבר שבוע לא פה, לא שמת לב?!”

לפעמים אני תוהה אם היא זוכרת שאני לא גרה איתם יותר…

אני: “איך אני אשים לב שהוא לא שם אם אני לא גרה איתכם?!”

במצב כזה בו אני נותנת טיעון צודק במיליון אחוז עומדות מול אמא שלי שתי אופציות בלבד שמוכרות כבר לכל משפחת רוזנצוויג; אופציה מספר 1 היא “שוברים את הכלים ולא משחקים”, כלומר, באותו רגע היא שורפת אותך, את השיחה, את הנושא ואפשר להתחיל לספור שבועות עד השיחה הבאה בינכם. אופציה מספר 2 היא לצאת מזה בצחוק והיא יותר נלקחת בשימוש כאשר יש אינטרס חבוי תחת פני השטח, כלומר, היא תנקוט באסטרטגיית הצחוק כאשר היא תרצה לסיים יפה את הויכוח כי היא צריכה לבקש ממך משהו ולשם כך היא לא יכולה כרגע להיות איתך במריבה מיותרת.

אמא: אופציה מספר 2 “טוב אממ קארין, את מאוד מעצבנת אותי!” זה אמור כמובן להצחיק, סוג של הומור כמו זה של חנה מירון מ”קרובים קרובים”, היא גם מאוד מזכירה אותה לימים במראה.

כל סיפור כזה שאת החברים, הקולגות ושאר הקרובים מאוד משעשע מותיר אותי עם הצורך לצבוע את השיער לבן כבר מגיל 27, חוסר שקט פנימי והמון חוסר יציבות. היום אני כותבת על זה וכבר צוחקת על זה. פעם היה לי קצת יותר קשה.

אמא, אין כמוך.

עוד מהבלוג של קארין רוזנצוויג

גם אתם לא יכולים לשמוע מישהו לועס?

זה התחיל מזה. לא יכולתי לשמוע מישהו לועס. פיצוח גרעינים היה שובר אותי. רעש הימעכות הבננה בפה היה גורם לי לרצות לתלוש לבן אדם את הבננה מהיד או לדחוף לו אותה עמוק לגרון. זה המשיך עם עוד דברים, רעש של לגימה, ולא רק כזאת של מרק או...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שבועיים אחרי..

אני מפחדת לפתוח דברים שכתבתי כשהיינו יחד. אני זוכרת במעורפל שכתבתי כמה טוב לי, כשלא ידעתי מה הוא טוב. אני מפחדת לראות כמה עיוורת הייתי וכמה שמתי את עצמי, כולי, בידיים של מישהו אחר. זה אמור להיות דבר כל כך יפה, לשים את עצמך...

תצוגה מקדימה

מה שראה הכלב, לא ראו העיניים

"הזמן יעשה את שלו"... כולם מדקלמים לי. אז שיעשה כבר!!! נכון, עבר רק שבוע, אבל זה מרגיש כמו נצח. פעם הייתי אדם של אגו. הוא היה מוביל אותי לכל המקומות שלא נותנים לי לצאת "פראיירית". לא הייתי רואה בעיניים כשזה היה תלוי בכבוד שלי....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה