הבלוג של קארין רוזנצוויג

פיוז קצר

לפעמים אומרת קצת יותר מדי.

עדכונים:

פוסטים: 39

עוקבים: 6

החל מספטמבר 2015

שבועיים אחרי הפרידה, כבר אין סימני שאלה. כל האמת מונחת לפניי, מפורקת לחתיכות ועכשיו זה הזמן להתחיל לאסוף את הכל ולבנות את עצמי מחדש. מבטיחה לעצמי שאני ממשיכה.

31/10/2015

אני מפחדת לפתוח דברים שכתבתי כשהיינו יחד. אני זוכרת במעורפל שכתבתי כמה טוב לי, כשלא ידעתי מה הוא טוב. אני מפחדת לראות כמה עיוורת הייתי וכמה שמתי את עצמי, כולי, בידיים של מישהו אחר. זה אמור להיות דבר כל כך יפה, לשים את עצמך בידיים של מישהו אחר. ממש להאמין במישהו שהוא רוצה רק אותך ובטובתך. זה לא יכול להיות שרק בסרטים יש אהבות כאלה. אני יודעת היום שאני אתאהב מחדש, אני לא כמו פעם שאחרי פרידה הייתי מכריזה שלא אוהב יותר לעולם!!! אני יודעת שכן. אבל איך לעשות את זה הפעם? לא לתת לרומנטיקה להעיף אותי? באמת לשים את עצמי במרכז ולא את האדם שאיתי? עד שאני לא אהיה במערכת יחסים בריאה, אני כנראה לא אדע מה היא.

חברות מזכירות לי עכשיו את כל הפעמים שראיתי שמשהו לא בסדר. מוזר, אני כמעט ולא זוכרת עכשיו רגעים כאלה. גם אחרי פרידה אנחנו קצת מתעוורים. אנחנו פתאום זוכרים את כל הטוב שהיה ושוכחים את כל החרא. אני לאט לאט מתחילה להיזכר. ממש כשהתחלנו לצאת, פתחתי לשתי חברות שלי קבוצה בוואטסאפ שקראתי לה  על שם מישהי שהשתתפה בריאליטי, התאהבה שם בגבר ששיחק בה לעיני כל האומה והיום היא עדיין איתו. ככה הרגשתי כבר ממש בהתחלה, שמשחקים בי. לא הצלחתי להבדיל בין אם משהו פה באמת לא תקין או שמא זאת עדיין ההתחלה בה לומדים אחד את השני ועושים טעויות.

היו שם טעויות קשות. כאלו שסימנו לי לקום וללכת בלי להסתכל אחורה.

אני זוכרת בהתחלה איך לא הייתי בכלל בטוחה שזה מה שאני רוצה, שהוא מה שאני רוצה. אפילו לא ידעתי אם אני נמשכת אליו. עד כדי כך הייתי עם עיניים פתוחות בהתחלה, שאפילו לא ידעתי אם הוא יפה בעיני. הייתי נותנת הכל עכשיו לחזור לשם ולא לתת לעצמי לעצום עיניים. לא לתת לעצמי להיסחף אחר החיזורים האלה, שאף פעם לא הרגשתי עד אותו רגע, שגרמו לי להאמין שהם העיקר, וכל השאר טפל.

יש דיון ישן על הסוגיה של גברים ונשים, שאומרת שהיום נשים מחפשות את ה”מניאק” והגברים הטובים בעצם לא נראים. הגברים המניאקים כביכול נהיו כך כדי שאנו, הנשים, נשים אליהם לב. כביכול הסוגיה אומרת שאנו, הנשים, עשינו את הגברים מה שהם היום, כבר לא רומנטיקנים חסרי תקנה. אני מכלילה לצורך ההסבר כמובן, ברור לי שיש עוד כמה טובים שם בחוץ.
אני טוענת שזה בולשיט אחד גדול! אנחנו הנשים, נפגענו במשך הזמן מהמין הגברי, לכן נהיינו יותר ספקניות ופחות נסחפות אחר כל מחווה, מה שהביא גברים, שקשה להם לקבל “לא” פעם או פעמיים, להיות מניאקים. ביצה ותרנגולת.

אני לא חלק מזה.
אני יודעת שאני אוהבת חיזורים, אני אוהבת שמרעיפים עליי אהבה ואם זה הדדי, זה יעבוד.

אז איפה טעיתי?
כנראה בבחירה.

אני עוצמת את העיניים היום וכשאני חולמת, אני מרגישה את הכאב שחוויתי בפרידה הזאת על הבשר שלי, כאילו חותכים לי את העור. כשמי שאתה אוהב מעדיף לחיות בלעדיך, זה כאב שאין לתאר. וכשמי שאתה אוהב אומר לך שהוא היה איתך מטעמי נוחות, זה כבר עלבון שמבעיר את הריצפה שאתה עומד עליה.

עברתי פרידות בחיי ועברתי משברים. זה ה-הכי גדול שאני זוכרת. כנראה כי זה טרי, כנראה כי זה טיימינג מחורבן של חיפוש עבודה ושביל בחיים וכנראה כי זה ניפץ לי את כל אחת מהאשליות שחייתי בהן.
אני ישנה שעות נוספות, מעדיפה להיעלם מהמציאות הזאת כל רגע שאפשר.

ברגעים חזקים יותר שלי, אני אומרת לעצמי שאני חזקה והנה תיק-תק אני עוברת את זה. ברגעים העוד יותר שפויים אני אומרת לעצמי שחברות שלי צודקות ואין מי ששווה את הדמעות האלה.

me

הפסיכולוגית שלי שאלה אותי: “מה את אוהבת בו?”
וכשהיא שאלה את זה ככה, בצורה כל כך מופשטת, פתאום לקחתי דקה, לצאת מהלופ של האבל שבו אני נמצאת כדי להבין על מי אני באבל.
עניתי שאני אוהבת שהוא חכם, אבל… ואז המשכתי שהוא מצחיק, אבל… ולרגע ה”אבל” הזה, קיבל נפח שנתן לי קצת אוויר. פתאום נשמתי קצת יותר טוב כשהתחלתי לחשוב על כל ה”אבל-ים” שהיו לי בקשר הזה, שעכשיו אני יכולה ללכת לישון בלעדיהם.

זה בטח מה שחברות שלי מתכוונות כשהן אומרות לי שמגיע לי יותר טוב או שהוא בעצם עשה לי טובה. כן, כנראה.

הבכי הוא על התנפצות כל החלום הזה שחייתי בו. על הדירה היפה שטיפחתי, על החיים המשותפים שהשקעתי בהם את כל כולי ויותר, ועל החלומות, בעיקר על החלומות, שהעזתי לקחת ולחלום על עתיד משותף ויפה של שנינו.

אני אמשיך לחלום, אבל לא עליו.
אני אמשיך להיות רומנטיקנית חסרת תקנה, אבל לא איתו.
אני מאמינה בדרך שלי ואמצא לי מי שיאמין בה איתי.

אף פעם לא חשבתי שאמא שלי מקשיבה למילים של שירים. לא תפסתי ממנה כזאת אוהבת מוזיקת מיינסטרים גדולה. היום היא פתאום הזכירה לי את השיר של מירי מסיקה “ועכשיו אתה חוזר בחזרה”. היא דיקלמה לי בהקשר למה שאני עוברת את המשפט משם: “שנים אני חשבתי שאולי עשיתי משהו רע”, כדי להסביר לי כמה שהייתי בסדר ולא לייסר את עצמי יותר. עכשיו אני עוברת על המילים של השיר, “היום כבר מחייכת, וגם לזו שבמראה”, אני רוצה כבר להיות שם, אבל זה בבית האחרון של השיר, לא סתם. יש לי עוד כמה בתים ושורות של עבודה עם עצמי עד שאני אגיע לשם. אבל לפעמים אני מאמינה שאני אגיע.

embedded by Embedded Video

 

עוד מהבלוג של קארין רוזנצוויג

גם אתם לא יכולים לשמוע מישהו לועס?

זה התחיל מזה. לא יכולתי לשמוע מישהו לועס. פיצוח גרעינים היה שובר אותי. רעש הימעכות הבננה בפה היה גורם לי לרצות לתלוש לבן אדם את הבננה מהיד או לדחוף לו אותה עמוק לגרון. זה המשיך עם עוד דברים, רעש של לגימה, ולא רק כזאת של מרק או...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מה שראה הכלב, לא ראו העיניים

"הזמן יעשה את שלו"... כולם מדקלמים לי. אז שיעשה כבר!!! נכון, עבר רק שבוע, אבל זה מרגיש כמו נצח. פעם הייתי אדם של אגו. הוא היה מוביל אותי לכל המקומות שלא נותנים לי לצאת "פראיירית". לא הייתי רואה בעיניים כשזה היה תלוי בכבוד שלי....

כשראיתי את האקס בטינדר...

ישנם כמה אנשים שאתה לא רוצה לראות בשוק הפנויים/פנויות. את ההורים שלך למשל... ג'ורג' קוסטנזה ניסח את זה מצויין כשאמא שלו הודיעה לו שהיא בשוק, הוא אמר לה: "You're not out there. You can't be because I am out there. And if I see you out there there's not enough voltage in this world...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה