הבלוג של קארין רוזנצוויג

פיוז קצר

לפעמים אומרת קצת יותר מדי.

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מספטמבר 2015

איך שורדים כשמגלים שמי שאוהבים לא שם איתך? איך קמים מהמקום האפל הזה שמישהו ויתר עליך? איך ממשיכים בלעדיו ואיך מרגישים טוב עם זה?

22/10/2015

“הזמן יעשה את שלו”… כולם מדקלמים לי. אז שיעשה כבר!!!

נכון, עבר רק שבוע, אבל זה מרגיש כמו נצח.

פעם הייתי אדם של אגו. הוא היה מוביל אותי לכל המקומות שלא נותנים לי לצאת “פראיירית”. לא הייתי רואה בעיניים כשזה היה תלוי בכבוד שלי. הייתי מתפוצצת על בן אדם אם הוא היה מעז לפגוע במצב רוח המרומם שלי. את כל זה זרקתי. אחרי המערכת יחסים הקודמת, החלטתי שלאגו אין מקום בתוך מערכת יחסים. האגו מפריע, הוא שתלטן, הוא נקמן, הוא לא חלק ממני. אז עשיתי את זה. נכנסתי למערכת יחסים ששכחתי לגמרי לשים גבולות לעצמי ולו.

אבא שלי אומר שאהבה זה כזה סם מסוכן שהופך אותך להיות עיוור לחלוטין. היום אני מבינה על מה הוא דיבר. אני עדיין מאוהבת ולכן עדיין עיוורת, אבל תחושת הכאב מצליחה מידיי פעם להעיר אותי לשאלה: “איך עשיתי את זה לעצמי?”

אני חושבת שכל מי שהיתה שם במקומי היתה פועלת אותו דבר. קל לדבר מבחוץ. קוראים לזה “דטרמיניזם זוחל”, כלומר, אחרי שדבר קרה, קל נורא להסביר איך היה אפשר לצפות אותו מראש. בספר של מלקולם גלדוול “מה שראה הכלב”, נשאלת השאלה: “האם אנחנו מתקנים את שיפוטנו על האירועים לאחר מעשה?” הפסיכולוג ברוך פישהוף מסביר בספר כי “דטרמיניזם זוחל – התחושה המתפתחת בנו בדיעבד שמה שקרה היה בעצם בלתי נמנע – והוא מציין כי התוצאה העיקרית של הדטרמיניזם הזוחל היא שהוא הופך אירועים לא צפויים לצפויים.”
בספר מסבירים איך בדיעבד היה אפשר לצפות את מלחמת יום כיפור או את אירועי ה-11 בספטמבר, למרות שכל הבדיקות שערכו טרם המקרים הצביעו על כך שאין סכנה ממשית.

קל להגיד שידענו שזה מה שיקרה, עוד יותר קל לומר למישהו “אמרתי לך”. אבל האם אדם יכול לראות את זה כשהוא בפנים? האם ידעתם אי פעם שהקשר הזוגי שאתם נמצאים בו יתפוצץ לכם בפנים? האם ידעתם שיבגדו בכם? לווא דווקא עם אדם אחר, אולי עם עיקרון שנוגד את כל בסיסו של הקשר?

כמה חזק יכול להיות הראש במערכת יחסים? ועוד אצל אישה. מתי צריך לקבל החלטה לקום וללכת ולהצליח להיות שלמים איתה? מזכירה שאתם עיוורים מאהבה…

אז אחרי מה שקרה החברים באים ומנחמים כמו בשבעה, רק שזאת עלולה להימרח על גבי מספר שבועות לא מבוטל. הם אומרים דברים כל כך יפים ומחלקים המון, המון, מחמאות. אבל אדם שנמצא במקום נמוך בחייו, דיכאון או שפל אחר, לא מצליח לקבל מחמאות. כשחיים, אפילו לתקופה בתוך חצי הכוס הריקה, הכל מקבל צבעים שחורים, אפורים וכל מחמאה נשמעת כאילו איימו על האדם כדי שיגיד אותה ולא כי זאת האמת.

“מגיע לך יותר טוב”. מי קבע את זה? אני ברגע השחור – אפור שלי, ממש לא חושבת שמגיע לי יותר. מי אני בכלל שמגיע לה יותר? כולה קארין. כמו שאמא תמיד אומרת לילד שלה שהוא הכי יפה, כי מה היא תגיד? היא באמת חושבת ככה או שהיא מאוהבת בו עד עמקי נשמתה כי הוא הביטוי הכי גדול לאהבה שלה ושל בן זוגה?

נכון, אני לא בדיוק ההגדרה לביטחון עצמי גבוה וקל לי מאוד להסתכל במראה ולא לאהוב את מי שאני רואה. אז איך קמים ממקום כל כך נמוך ואפל?

WIN_20151022_121654

 

 

הייתי רוצה לישון עד שזה יחלוף. הייתי רוצה לשים את הלב שלי בצנצנת רק כדי להפסיק להרגיש אותו כואב ככה. הייתי רוצה להפסיק לחשוב כי הייסורים הורגים אותי. אני צריכה לחשוב קדימה איכשהו. הדיקוריסטית המדהימה שלי “הילה ברון” אמרה לי לדקלם משפט אחד “עצובה אבל מתפקדת”. אתמול דקלמתי אותו כל הדרך ללשכת התעסוקה. אחר כך כשהלכתי לקחת את הדברים שלי מהדירה המשותפת שלנו, כבר הייתי “מתה ולא נושמת”. אני בטוחה שאתמול היה הכי קשה שעברתי בחיי. אני מקווה שהוא היה הכי קשה בחיי ושמפה יהיה לי יותר קל.

אף אחד לא אומר שפרידות זה קל. אבל לא מספרים לך על הייסורים שאתה עובר כשאתה חושב על האדם השני ממשיך הלאה ומאושר מעצם המחשבה שהוא התשחרר ממך. בין אם זה נכון או לא, אני מחכה שתחושת העיוורון תיעלם, שייפלו האסימונים שצריכים ליפול ולחזור לנשום בקצב אחיד.

בינתיים אני כותבת על זה. זה קצת עוזר לי לנשום.

אני אסירת תודה שיש לי את המשפחה שלי ואת החברים שלי, האמיתיים שלי. זה לא מובן מאליו שכשאתה נופל הם מתייצבים לצידך ושמים את עצמם לרגע בצד. זאת ההזדמנות שלי להודות להם על הכל. אוהבת אתכם!!!

 

עוד מהבלוג של קארין רוזנצוויג

גם אתם לא יכולים לשמוע מישהו לועס?

זה התחיל מזה. לא יכולתי לשמוע מישהו לועס. פיצוח גרעינים היה שובר אותי. רעש הימעכות הבננה בפה היה גורם לי לרצות לתלוש לבן אדם את הבננה מהיד או לדחוף לו אותה עמוק לגרון. זה המשיך עם עוד דברים, רעש של לגימה, ולא רק כזאת של מרק או...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שבועיים אחרי..

אני מפחדת לפתוח דברים שכתבתי כשהיינו יחד. אני זוכרת במעורפל שכתבתי כמה טוב לי, כשלא ידעתי מה הוא טוב. אני מפחדת לראות כמה עיוורת הייתי וכמה שמתי את עצמי, כולי, בידיים של מישהו אחר. זה אמור להיות דבר כל כך יפה, לשים את עצמך...

כשראיתי את האקס בטינדר...

ישנם כמה אנשים שאתה לא רוצה לראות בשוק הפנויים/פנויות. את ההורים שלך למשל... ג'ורג' קוסטנזה ניסח את זה מצויין כשאמא שלו הודיעה לו שהיא בשוק, הוא אמר לה: "You're not out there. You can't be because I am out there. And if I see you out there there's not enough voltage in this world...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה