הבלוג של קארין רוזנצוויג

פיוז קצר

לפעמים אומרת קצת יותר מדי.

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מספטמבר 2015

כשהייתי קטנה, גדלתי בסביבת ‘ערסים’ שהרגילו אותי שהכי נכון זה לסתום, כדי לא להיכנס לפה של אף אחד מהם. “חונכתי” על ידם לדעת, שגם אם יש לי משהו טוב להגיד, כדאי לי לחשוב איך להגיד את זה, שלא יהיה מתנשא מידיי, תוקפני מידיי ולא שנון מידיי, כי זה ימשוך אליי רק אש.

13/02/2016

מצאתי את עצמי כל הסופ”ש חושבת על הפעם הבאה שתעזי להגיד לי משהו לא במקום.
אני אומרת “תעזי”, למרות שזה יוצא ממך בכזאת קלילות, תוך חיוך, ללא מחשבה, אולי כן…

זה קורה לי הרבה, אני הכי לא טובה בלהגיב ב-LIVE כשמתקילים אותי עם הערה מעליבה או ביקורתית נורא. פשוט לא טובה.
בולעת את הלשון, נחנקת, מתעצבנת.
זאת אחת הסיבות שאני כותבת.
ככה אני מעכלת דברים, ככה אני מבינה ומפנימה מה עברתי כרגע.
כמו אז מזמן, בעבודה, כששתי הבנות הלכו להתלונן למעלה על זה שהבוס מדבר אליי לא יפה… הן לא עשו את זה בשבילי, כמו שבאותו רגע הייתי אסירת תודה על כך, הן רצו להוקיע אותו מהארגון וזאת היתה מבחינתן אחלה דרך לממש את התוכנית.
אז אני תמימה, זה לא חדש לי. אני גם כזאת שחוששת לפגוע, אז מוצאת את עצמי הרבה פעמים מתנצלת במקום להעמיד במקום.

כשהייתי קטנה, גדלתי בסביבת ‘ערסים’ שהרגילו אותי שהכי נכון זה לסתום, כדי לא להיכנס לפה של אף אחד מהם.
“חונכתי” על ידם לדעת, שגם אם יש לי משהו טוב להגיד, כדאי לי לחשוב איך להגיד את זה, שלא יהיה מתנשא מידיי, תוקפני מידיי ולא שנון מידיי, כי זה ימשוך אליי רק אש.
הכי חשוב בעיניהם היה שגם יש לך משהו ממש חכם להגיד עכשיו, כדאי שתבדקי טוב-טוב שאין לך איזה לכלוך על הפנים לפני, שהשיער שלך מסודר ולא נפוח מידיי, שאת לבושה רגיל ויפה היום כי אחרת, האש תלך אליך.
גדלתי בסביבה שעסוקה מאוד במראה החיצוני ושופטת לפיו. זה הביא אותי למודעות גבוהה מידיי, כזאת שהורידה לי את הביטחון ולימדה אותי שלפעמים עדיף לבלוע מלהגיד את העמדה שלי. “לטובתי”.

איזה דפוק זה שכל מה שההורים והמשפחה מנסים להעביר לך כשאתה ילד, נרמס על ידי סביבה אגרסיבית, תוקפנית שמנפצת לך את כל מה שבנו סביבך. סביבה שקובעת לך עכשיו שאת “שטוחה”, מכוערת, שעירה…
ומה אני עושה עכשיו אם בגילי אני עדיין חושבת באותם מושגים?
אני עדיין רואה את עצמי דרך העיניים הביריוניות ששפטו אותי כל החיים, ויותר מזה, גם אני שופטת היום אנשים ושונאת אותם לפי אותם קריטריונים.
יצא לי לפעמים לתהות אם הם מצטערים על זה, אם הם שונים היום, או שהם עדיין שטחיים ורעים…

איך אני מפסיקה להיות כזו שכשמישהי פוגעת בי אני לא אתחיל להריץ בראש כמה שהיא מכוערת, ואם היא כזו מכוערת, אז מאיפה יש לה את ה”ביצים” לדבר אליי ככה?!
בכלל, מתי דברים כאלה יעברו לידי או מתי אצליח לענות בזמן אמת על הערה מפגרת שסתם נאמרה על מנת לכבות אותי מול קהל…
ישר אני מגיעה למחוזות ה”מי היא בכלל”…
ממש טובה בלהנמיך בראש שלי את מי שפוגע בי, אבל לא בזוגיות. בזוגיות אני בדרך כלל תמיד מנמיכה את עצמי. כאילו הצד השני תמיד צודק, “הוא יודע מה הוא אומר”…

זה מתיש נורא לחשוב על אופציות להתגוננות ותוכניות מגירה, שיהיו למקרה הצורך, אם מישהו יפלוט כלפיי איזו פצצה.
גם נורא לחשוב שבטח רק הצד שלי מוטרד ועסוק בזה, בזמן שהצד השני רגוע ונהנה מסופ”ש שמשי.
אבל אני חייבת לזכור את מה שהבנתי רק לא מזמן, אף אחד לא ישמור עלי, רק אני. לא לצפות ממישהו אחר שיגן עלי, כי ברגע שהוא ילך, ההגנה הזאת תלך איתו ואשאר חשופה.

אני לא ארד נמוך, אני אחשוב מגבוה.
החיים הם לא חטיבת ביניים, כמעט 20 שנים עברו מאז.
רק הארבעה חודשים אחרונים נראים לי כמו 10.
הפחד מעימותים היה גורם לי לברוח, להתנתק. עכשיו זה הוחלף בהתרגשות. גם אם לא אמצא מיד את המילים הכי חדות ברגע האמת…

לאט לאט לומדת להכיר את עצמי יותר ולהבין שיש לי “קצת” ניסיון, עברתי “קצת” דברים, ולמטומטמת/מטומטם הבא כנראה יהיה “קצת” יותר קשה להפיל אותי=-)

unnamed (7)

עוד מהבלוג של קארין רוזנצוויג

גם אתם לא יכולים לשמוע מישהו לועס?

זה התחיל מזה. לא יכולתי לשמוע מישהו לועס. פיצוח גרעינים היה שובר אותי. רעש הימעכות הבננה בפה היה גורם לי לרצות לתלוש לבן אדם את הבננה מהיד או לדחוף לו אותה עמוק לגרון. זה המשיך עם עוד דברים, רעש של לגימה, ולא רק כזאת של מרק או...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שבועיים אחרי..

אני מפחדת לפתוח דברים שכתבתי כשהיינו יחד. אני זוכרת במעורפל שכתבתי כמה טוב לי, כשלא ידעתי מה הוא טוב. אני מפחדת לראות כמה עיוורת הייתי וכמה שמתי את עצמי, כולי, בידיים של מישהו אחר. זה אמור להיות דבר כל כך יפה, לשים את עצמך...

תצוגה מקדימה

מה שראה הכלב, לא ראו העיניים

"הזמן יעשה את שלו"... כולם מדקלמים לי. אז שיעשה כבר!!! נכון, עבר רק שבוע, אבל זה מרגיש כמו נצח. פעם הייתי אדם של אגו. הוא היה מוביל אותי לכל המקומות שלא נותנים לי לצאת "פראיירית". לא הייתי רואה בעיניים כשזה היה תלוי בכבוד שלי....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה