הבלוג של קארין רוזנצוויג

פיוז קצר

לפעמים אומרת קצת יותר מדי.

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מספטמבר 2015

כבר כואב לי הצוואר מלראות על כולכם מלמטה. כבר כואב לי כל כך הלב מלהישבר פעם אחר פעם.

12/01/2016

חוסר ביטחון זאת נכות.
אם הייתי יכולה, הייתי מקדמת את זה שאנשים שסובלים באופן מוגזם מחוסר ביטחון, צריכים לקבל פיצויים מביטוח לאומי או משהו.
לא יכול להיות שנכות שמונעת ממך כל כך הרבה בחיים, לא מחייבת תמיכה של המדינה.
זה סוג של עיוורון, של חוסר בתפיסת המציאות בצורה נכונה, זה להיות תלוי בפידבקים מהסביבה, בעוד שהדעה שלך על עצמך לא מחזיקה מעמד, אפילו לא לרגע.

הסימפטומים של נכות זו יכולים להשתנות מאדם לאדם. חלק מהאנשים מתנהגים בבריונות מפצה, שבונה סביבם חומת ברזל שאף אחד לא יוכל לשבור. חלק אחר בוחרים בדרך של ‘הפוך על הפוך’ ומפגינים ביטחון עצמי גבוה בכמויות, כשפנים הם אולי כבר חצי מפורקים.
אני הייתי בוחרת בכל דרך שונה מהדרך שלי, כל דרך שתאפשר לי להרים את הראש ולהסתכל על אנשים בגובה העיניים, ולא מלמטה, כאילו שכולם על במה ואני קטנה, בקהל הלא חשוב.

כמעט כל חיי שאבתי את הביטחון שלי מקשרים רומנטיים שטיפחתי, שלפעמים משכתי בכוח, כי ידעתי שאם זה ייגמר, תיגמר תקופת ה”קצת יותר ביטחון” שלי. אני מאמינה שכשתחזוק הזוגיות מגיע ממקום תלותי וחלש, זה לא יכול להיות טוב ואמיתי. ואין לי אחד להאשים בזה חוץ מאת עצמי.
אני יכולה לזכור עם כל אקס שלי, את הרגעים שחשבתי “איזה מזל יש לי שהוא מסכים להיות איתי”… זה לא הגיע רק מהמקום שהערצתי אותם, למרות שבאמת הערצתי אותם על מי שהם, גאונים, הכי יפים שיש. זכיתי!
אבל זה היה גם מהמקום הנמוך שבו אני עומדת רוב החיים שלי, שמביט אל אנשים מעמדה נחותה, פחדנית, חלשה. אני מעצימה אצלי בראש את מי שעומד מולי, ואני, פיצית.

לפחות אומרים לי שזה לא מה שאני משדרת.
כשפוגשים אותי לראשונה, אני נראית כמו מישהי שיודעת מה היא שווה. כמה דקות אח”כ כבר מבינים שהרושם הראשוני רחוק מהמציאות.

כשהייתי קטנה ו’שטוחה’, הייתי מסתכלת על בנות עם חזה שופע בקנאה ואומרת לעצמי שאם רק היה לי חזה, לא היתה לי סיבה לא להיות מאושרת :-)… תמימה, אה?
טיפשה אולי.
היום אני מסתכלת אל העולם עם החזה היפה שלי, ועדיין לא מצליחה להישיר מבט. אין לזה סוף.
אני יכולה לכבוש מטרות, גברים, תארים, להפגין יצירתיות, חוש הומור, ידע ועדיין, לא תופסת מעצמי.
אני עוברת עכשיו את אחת התקופות המורכבות ביותר שהיו לי בחיים. מגלה על עצמי דברים שחלקם מנחמים אותי וחלקם מעצימים את הפחדים שלי.
נשאבתי בעל כורחי למקום שבו שמים לי מראה ואני חייבת להביט בה, אסור לי להסיר ממנה את המבט. גם אם זה קשה, גם אם מאכזב, אם מפחיד, צריכה לקבל.
עומדת לקראת יומולדת ה”עשרים ו..” האחרונה שלי, לפני שאני משנה קידומת, ומצליחה לבחון את הדברים בדרך קצת אחרת.
כבר כואב לי הצוואר מלראות על כולכם מלמטה.
כבר כואב לי כל כך הלב מלהישבר פעם אחר פעם.
חולמת להיפטר מהנכות הזאת שגורמת לי לשנוא את עצמי ולהעריך יתר על המידה את מי שמולי.
רוצה להיכנס לקשר זוגי ולהצליח לא להתעוור, כי פאקינג מישהו ‘הסכים להיות איתי’.
רוצה להיות אמיתית, להביא אותי עם כל המטענים והאיכויות, ולהכיר שבאמת יש לי כאלה…

היום אני מבינה שיש רק אדם אחד בעולם שיכול לעזור לי, אני.
לפני משפחה, לפני חברות, לפני בני זוג, רק אני יכולה לחבק או לרמוס אותי.
עכשיו צריכה ללמוד איך מתאהבים בעצמי.

היום הוא יום ההולדת ה-388 של צ’ארלס פרולט, אבי האגדות.
אני רוצה שבפעם הבאה שאתאהב, לשם שינוי, לא ארגיש סינדרלה.

unnamed (5)

 

 

עוד מהבלוג של קארין רוזנצוויג

גם אתם לא יכולים לשמוע מישהו לועס?

זה התחיל מזה. לא יכולתי לשמוע מישהו לועס. פיצוח גרעינים היה שובר אותי. רעש הימעכות הבננה בפה היה גורם לי לרצות לתלוש לבן אדם את הבננה מהיד או לדחוף לו אותה עמוק לגרון. זה המשיך עם עוד דברים, רעש של לגימה, ולא רק כזאת של מרק או...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שבועיים אחרי..

אני מפחדת לפתוח דברים שכתבתי כשהיינו יחד. אני זוכרת במעורפל שכתבתי כמה טוב לי, כשלא ידעתי מה הוא טוב. אני מפחדת לראות כמה עיוורת הייתי וכמה שמתי את עצמי, כולי, בידיים של מישהו אחר. זה אמור להיות דבר כל כך יפה, לשים את עצמך...

תצוגה מקדימה

מה שראה הכלב, לא ראו העיניים

"הזמן יעשה את שלו"... כולם מדקלמים לי. אז שיעשה כבר!!! נכון, עבר רק שבוע, אבל זה מרגיש כמו נצח. פעם הייתי אדם של אגו. הוא היה מוביל אותי לכל המקומות שלא נותנים לי לצאת "פראיירית". לא הייתי רואה בעיניים כשזה היה תלוי בכבוד שלי....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה