הבלוג של קארין רוזנצוויג

פיוז קצר

לפעמים אומרת קצת יותר מדי.

עדכונים:

פוסטים: 39

החל מספטמבר 2015

תמיד אני מרגישה לא נעים לשים גבולות לאנשים שסביבי, הם ממשיכים לחיות ואני קופאת. חברים טובים הם אלה שיבינו וימשיכו לאהוב אותי.

21/11/2015

פוביה

גם בגיל 28 המתקדם, עדיין לא למדתי להגיד את מה שעל הלב שלי.
זה קיים אצלי בכל כך הרבה תחומים בחיים, הקיפאון הזה מלהגיד “לא נעים לי” או “אני לא רוצה”, ולהרגיש טוב עם זה.
בסדר, בואו,
אף אחד לא מסרב לעשות בייביסיטר לאחיין שלו ומרגיש מעולה ושהוא עילוי אנושי. אבל אני לא בטוחה אם גם אנשים אחרים יכולים להרגיש כל כך רע, למשך כל כך הרבה זמן, רק כי סירבו למישהו או התעמתו על משהו.
רק עכשיו אני מתחילה להבין שזו ממש פוביה. הפחד מלהתעמת.

כשעברנו לכפר סבא, הייתי בת 9, כיתה ד’. אני זוכרת שהיה בכיתה שלי ילד מתוק שקראו לו תום.
תום מצא חן בעיני (כן, מצאתי עניין במין הגברי כבר בגיל 9) והייתי מסתכלת עליו הרבה.
יום אחד, תום שלח לי מכתב “הצעת חברות”. הוא רשם שאני ממש חמודה ושהוא רוצה להיות חבר שלי.
השמיים חשכו. מבחינתי, בית הספר היה המקום האחרון שאני רוצה להיות בו. למה? כי אז אני צריכה להתעמת עם הצעה שאני לא יודעת איך להתמודד איתה.
ברור שגם אני חשבתי שתום חמוד ואולי לפעמים אפילו רציתי שהוא יהיה חבר שלי. אבל once הוא הציע את ההצעה הגרנדיוזית הזאת, אני לא מצאתי את המילים להגיד “לא”.
מה חבר עכשיו מה? פתאום זה נראה כל כך גדול עליי! אני רק בת 9 וכולה שלחתי לו חיוך או שניים. מה חברות עכשיו?!
סירבתי ללכת לבית ספר. בהתחלה עשיתי את עצמי חולה ואני גם אדם מאוד פסיכוסומטי, כך שלהיות חולה כי רע לי זה דבר של מה בכך.
אחר כך כבר הגיע השלב שאמא דרשה הסברים. ניסיתי להסביר לה, אבל גם היא לא הבינה למה אני לא רוצה ללכת יותר לבית ספר רק כי ילד אחד הציע לי להיות חברה שלו.
“אז תגידי לו לא”, היא אמרה לי. ולא הצלחתי להסביר לה למה אני פשוט לא מסוגלת.
זה הגיע למצב שהלכנו יחד ליועצת של בית הספר, דיברנו איתה כי אני כבר רציתי לעבור כיתה או אפילו בית ספר.
אני לא זוכרת איך בסוף הסכמתי לחזור לבית הספר, בטוח זה היה קשור ל-להיות הרבה עם החברות שרכשתי לי ולא להיות ליד הילד הממש נחמד שבסך הכל רצה להיות חבר שלי. רק לא להתעמת.

מה יצא מזה?

עד היום כשמשהו מפריע לי, כשאני לא רוצה משהו או כשדבר מסוים גורם לי לחוסר נעימות, מאוד קשה לי לומר את זה לאנשים שפחות קרובים אלי.
להורים שלי אני יכולה להעיר מהבוקר עד הערב, לאחיות שלי פחות, לחברות הקרובות עוד פחות וכך זה מתדרדר.
מים שקטים שפשוט גורמים לי לברוח.

יש לי חברה מהעבודה הקודמת שאנחנו מכירות כבר כמה שנים. היא יודעת עליי הכל! והיא גם מסוג האנשים שזוכרים הכל. נדירה.
יום אחד ישבנו כמה חברים מהעבודה והיא צחקה על חשבוני. לא משהו מטורף, פשוט קצת הסתלבטה עליי כשלא הייתי מוכנה.
מפה לשם לא יכולתי להסתכל עליה, כי ידעתי שאם אסתכל, תהיה שיחה, ואני לא מסוגלת לומר את המילים “פגעת בי”, כי זה עימות וזה לא בשבילי. מה העדפתי? להתרחק ממנה, לברוח. החברה הטובה שלי מהעבודה, כבר לא היתה חברה שלי ולא הבינה למה.
בחרתי לוותר על חברה, מאשר להגיד לה שתשדל לנהוג איתי אחרת.
לא דיברנו איזה חודשיים-שלשה, עד שעברתי פרידה והייתי צריכה אותה. הייתי צריכה אותה תמיד אבל המשקלים היו שונים.
היום אני אגיד לה לקרוא את הפוסט הזה ואקווה שהיא תבין שמה שהיה אז, היה בגלל שמגיל 9 אני רגילה לברוח… אני מצטערת אהובה שלי.

היום אני גרה עם שותפה.
הראש שלי מתפוצץ מכמות ה-scenarios האפשריים שאני יכולה להתפוצץ בגללם אם לא אגיד לה בזמן אם משהו מעצבן אותי.
יש לי מזל שהיא עם קצת יותר ניסיון משלי ומכריחה אותי לומר לה מה שיש לי בבטן.

אז למה קשה לי להגיד דברים?
אולי אני מפחדת שלא יירצו אותי יותר, שלא יהיו חברים שלי, שישנאו אותי, שיגידו “יוו קארין הזאת מזה כבדה”…
למה אנשים אחרים לא מפחדים מזה?
מה, לא קרה לי שחברה אמרה לי “תירגעי” כשצחקתי עליה קצת?… קרה. ואנחנו עדיין חברות… רק עם גבולות יותר ברורים.

גבולות… מילת המפתח.

אגב, תיאוריית הבצל של אבא שלי לא מצליחה לעזור לי במצבים האלה שאני לקראת עימות.
תיאוריית הבצל אומרת שבכל מצב בעייתי, צריך לחשוב על הדבר הכי רע שיכול לקרות ומשם להתחיל לקלף את השכבות, כמו בצל, עד שמגיעים למצב אפשרי והגיוני, ששם את כל המקרה בפרופורציות וגורם לך להבין שסתם הייתי לחוץ מידיי.

ואם כבר הזכרתי את אבא, אז לא אקפח את אמא, אז פעם אמא שלי אמרה לי, לא להיות תמיד זמינה לכל חברה שמצלצלת ומציעה לי ללכת איתה לקניון. לא ממקום רע, מהמקום שהייתי מבטלת תוכניות קודמות שלי רק כדי להיענות לחברה שהתקשרה. אמא שלי אמרה לי שיעריכו אותי יותר אם לפעמים אני אהיה קצת עסוקה בדברים שלי. אנשים מעריכים אנשים שמעריכים את עצמם. להעריך את עצמך, כנראה כולל להציב גבולות למי שסביבך. את זה קצת שכחתי לעשות בכל קשר זוגי שהיה לי והרבה פעמים עם חברות.
אני נותנת את עצמי ללא גבול ונפגעת כשהדברים לא ככה מהצד השני.
אין מה לעשות. יש חברות ויש חברות.
רובן עדיין מצליחות להפתיע אותי לטובה. כנראה שהן גם אלה שיעריכו אותי ויאהבו אותי גם אם אגיד לפעמים שמשהו מציק לי.

אמא תמיד צודקת.

עוד מהבלוג של קארין רוזנצוויג

גם אתם לא יכולים לשמוע מישהו לועס?

זה התחיל מזה. לא יכולתי לשמוע מישהו לועס. פיצוח גרעינים היה שובר אותי. רעש הימעכות הבננה בפה היה גורם לי לרצות לתלוש לבן אדם את הבננה מהיד או לדחוף לו אותה עמוק לגרון. זה המשיך עם עוד דברים, רעש של לגימה, ולא רק כזאת של מרק או...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

שבועיים אחרי..

אני מפחדת לפתוח דברים שכתבתי כשהיינו יחד. אני זוכרת במעורפל שכתבתי כמה טוב לי, כשלא ידעתי מה הוא טוב. אני מפחדת לראות כמה עיוורת הייתי וכמה שמתי את עצמי, כולי, בידיים של מישהו אחר. זה אמור להיות דבר כל כך יפה, לשים את עצמך...

תצוגה מקדימה

מה שראה הכלב, לא ראו העיניים

"הזמן יעשה את שלו"... כולם מדקלמים לי. אז שיעשה כבר!!! נכון, עבר רק שבוע, אבל זה מרגיש כמו נצח. פעם הייתי אדם של אגו. הוא היה מוביל אותי לכל המקומות שלא נותנים לי לצאת "פראיירית". לא הייתי רואה בעיניים כשזה היה תלוי בכבוד שלי....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה