מחול אחרון ופרידה

פרידות מנשמות אהובות. כניסה להווה חדש, לא מוכר.
טור אישי

בחורה עם מחשב נייד

בשנתיים האחרונות אני בפרידות. פרידה מהעבר המוכר וכניסה להווה אחר, חדש, זר. הפרידה הגדולה  היתה לפני שנה מאמא שלי. כשמתה –  הפכתי רשמית ליתומה מהורים. היום אני המבוגרת, אני האמא האחראית, כבר לא ילדה של אף אחד. נפרדתי השנה גם מההורות לילדים קטנים – האסימון נפל חזק – הם כולם גדולים, כל אחד על פי דרכו. למדתי לשחרר, לאפשר להם לעוף, גם כשנדמה לי שהם זקוקים לי. לתת להם להיות אלה שמחליטים למה הם זקוקים בחיים ועד כמה מרחב וחופש מתאים להם. לפני שנתיים נפרדתי מהכלב האהוב והנאמן שלנו שמת לי בידיים. זו היתה הפעם השנייה שאחזתי בשולי הבגד של המוות. לפני 15 שנה חיבקתי את אבי בנשימותיו האחרונות – כך חבקתי לפני שנתיים גם את הכלב. התיידדתי מקרוב עם המוות. אבא שלי הפרטיזן – מת כלוחם. כל חייו נלחם, כך אמר לי, גם במיטת בית החולים הייתי עדה למאבק, עד שויתר.

הכלב שלנו קיבל את המוות בצורה שונה, הוא היה שליו. הייתי איתו ברגעיו האחרונים. זו היתה קרבה אינטימית למוות. ליטפתי אותו, דיברתי אליו וחשתי בו. נשימה-נשימה חבקתי מקרוב את החיים האוזלים. הכלב היה נינוח, בהשלמה מלאה, עד שנדם. היה רגע של שקט, שלאחריו פילח את הבית כאב של היעדר. חידודים חידודים היו באוויר של הריק הזה שהותירה הנשמה שהלכה לה.

משי

השנה חלתה החתולה משי. הוטרינאר אמר שזו אי ספיקת כליות ושנותרה לה שנה לחיות. משי היא אישיות. המלכה של הבית. חזקה, החלטתית, הולכת על פי דרכה ומצפצפת על המוסכמות המשפחתיות. כשהיא רוצה אהבה היא באה ונותנת, באה ולוקחת. כשלא מתאים לה – היא קמה והולכת. למדתי לאהוב את האישיות הזו, הפכתי קצת למשי בעצמי בשנה הזו. למדתי עצמאות מה היא.

משי אוזלת לנגד עיניי- נגמרת. כמה חודשים לא הורגש שהיא חולה. בחודש האחרון, חלה התדרדרות חזקה. בשבוע האחרון איבדה עניין באוכל ורק שותה מים, הרבה הרבה מים. מרזה, נחלשת, כבר לא לגמרי מאופסת. לא מתלוננת. מקבלת את הטבע. אני מלטפת, ממלמלת לה מילות חיבה ועוסקת בפרידה נוספת מנפש אהובה.

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.