הבלוג של Karen Agmon

בעיקר ספרים

ספרנית ומידענית - עובדת כספרנית רפואית בספריה הרפואית המקסימה של תל-השומר. ספרים הם אהבתי הגדולה. [email protected] https://www.facebook.com/karen.agmon

עדכונים:

פוסטים: 171

החל ממרץ 2014

“שמי קתי ה’. אני בת שלושים ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת-עשרה שנה ….” כך נפתח הרומן, כך נפתח הרומן המצמרר והיפה הזה, רומן שרבים בו החללים והפערים הגורמים ללב לדפוק בעוז

28/09/2019

 

 neverletלעולם אל תיתן לי ללכת/ קאזואו אישיגורו

“שמי קתי ה’. אני בת שלושים ואחת, ואני סועדת כבר יותר מאחת-עשרה שנה ….” כך נפתח הרומן המצמרר והיפה הזה, כמה משפטים לאחר מכן אנו נתקלים במונח נוסף “תורמים”  ושני המונחים הללו ‘סועדת’  ו’תורם’ מלווים אותנו לאורך כל הקריאה בו.

‘הלשם’– הוא שם שאנו מתוודעים אליו כבר בדפים הראשונים של הספר אולם בניגוד ל’סועדת’ ול’תורם’ – שהמשמעות של שתי המילים הללו נשארת כפער שאנו שואפים למלא, הרי שלמקום שנקרא הלשם, אנו מתוודעים די בהתחלה – מסתבר שקתי הייתה חניכת הלשם. אנו מבינים שהלשם הוא מקום שמתחנכים בו נערים ונערות. הם מתחנכים שם מגיל צעיר ביותר כנראה כבר מגיל הגן ואולי אף קודם לכן. אנו צוללים לתוך הווי חיים של חבורת בנות בגילאי טרום התבגרות כשקתי  המספרת היא חלק מאותה חבורה. היא מספרת לנו על המקום הזה שנקרא הלשם, בחיבה ובאהבה, ולכך מצטרפת נימה של כמיהה. קתי נותנת לנו תיאורים של אירועים שונים, שקרו במהלך השנים שם. היא מספרת על  מערכות היחסים בין תלמידות ותלמידי המוסד. מה שבולט לעין הוא הדיוק של ההתנהגויות השונות.

ברור לנו שיש בתוך המוסד קודים של התנהגות וברור שקתי מאוד ערה לקודים האלו. היא אף משתדלת מאוד לנהוג לפי אותם הכללים. נראה שהיא מתנהלת נכון בתוך הפוליטיקה של מערכות היחסים וכללי ההתנהגות המצופים מהילדים והנוער שמאכלסים את המקום. מה שלכאורה לא מטריד אותנו בתחילתו של הסיפור, אולם תוך כדי הקריאה בספר זה מתחיל לחלחל לתוכנו  - הוא העניין  שאנו לא מבינים מי הם הילדים הללו? אנו לא מבינים איך הם הגיעו למוסד הזה? האם הם יתומים? ואם כך מדוע זה לא נאמר בשום מקום? והאם כולם התייתמו ברגע הלידה? ומה עם קרובי משפחה? אחים? אחיות? כל הדברים הללו לא מוזכרים ולא מדוברים.

וככל שאנו מתקדמים בקריאה כך זה מציק יותר – אי הימצאותו של העולם החיצוני מעורר בנו תחושות מוזרות.

בתחילת הספר קתי מספרת לנו שהיא הייתה סועדת של רות, ומסבירה שרות הייתה חברתה הטובה בהלשם. ששתיהן התחנכו במוסד הזה. כל החלק הראשון של הרומן  מוקדש לחיים בהלשם. כבר מהפרק הראשון אנו מבינים שהלשם היה מוסד מוערך. שהילדים שהיו בו היו בני מזל. המשגיחים של הילדים, כך נקראו המורים, המדריכים, אנשי הסגל – התייחסו לילדים בכבוד באמפטיה ובחיבה. לא היו שם עונשים, היו שם לימודי מדע ואומנות ומוזיקה ושיעורי ספורט.

לכאורה מסופר על סוג של פנימייה יוקרתית ובכל זאת האירועים המטרידים  הולכים ונערמים – אנו לא מבינים מדוע נאסר עליהם לצאת החוצה מגבולות המוסד. ועוד שאלה מטרידה אחרת היא ביחס למיס אמילי  - מדוע היא פוחדת מהן, מדוע מיס אמילי שהייתה מגיעה למוסד כמה פעמים בשנה ושהייתה דמות של אשה חזקה עבור חניכי המוסד -   בחליפותיה האפורות והמהוקצעות, שתמיד נראתה לתלמידות כדמות חשובה ומרוחקת, דמות לא מושגת. מדוע דווקא מהן היא מפחדת? הן לא הבינו איך זה שהאשה המרשימה הזו פוחדת מהן.

קתי מספרת על רות ועל טומי. טומי היה חבר טוב שלה. טומי היה ילד רגיש משאר הילדים, וקתי דאגה לו.

בגיל 13 הילדים עוברים לשכבת הבוגרים בהלשם, הם נמצאים בה עד גיל 16 ואז הם נשלחים מחוץ להלשם. בהיותם בשכבה הבוגרת מתגלה להם אמת אשר עד  להיותם בוגרים הייתה יותר בגדר שמועות וכעת היא מתחילה להתבסס, אמת שמדוברת ולא מדוברת באותו הזמן. זהו אף הגיל שעניין הבנים והבנות מתחיל להעסיק אותם. סקס מעסיק אותם. המשגיחים שלהם לא יוצאים נגד סקס באופן גורף, זה לא משהו שנאסר עליהם, אולם גם לא משהו שמעודדים אותם לעשות, זהו תחום לא בהיר לחלוטין. יש נערים ונערות שמספרים שעשו זאת, אחרים לא מספרים, הכול לכאורה חשאי, מה שלא נאמר בקול נאמר בגלגולי עיניים בהבעות פנים.

בגיל 16 חינוכם בהלשם נפסק והם עוברים למקומות שונים. קתי רות וטומי ועוד חבורה מהלשם מגיעה לקוטג’ים. בשלב הזה רות וטומי הם זוג, הזוגיות בניהם התחילה כבר בשנה האחרונה בהלשם. החיים מחוץ להלשם הם אחרים: אין להם משגיחים, אין להם לימודים. הם בזכות עצמם, הם עובדים מעט במתחמים של הקוטג’ים, אולם זו אינה עבודה עבור שכר. לא ברור מהיכן יש להם מזון, או מצרכים. באחד הקטעים קתי מספרת כמה קר שם, ואיך לפעמים מרוב שקר הם היו ישנים תחת ערמות של סמרטוטים רק על מנת להתחמם. כשהיא מספרת על כך אין טרוניה בדבריה, היא פשוט מספרת עובדות. בתקופת הקוטג’ים מתרחשים אירועים שרק מגבירים את תחושת אי הנוחות. כעת ברור לנו שהנערים כבר יודעים מה מצפה להם, הם בדרך לעבור הכשרה שלאחריה הם כנראה יהיו סועדים ותורמים. בשום מקום לא מוסבר מה זה אומר להיות סועד או להיות תורם ומדוע דווקא הם והפערים מתרבים.

החלק השלישי קורה לאחר ההכשרות טומי ורות הם תורמים וקת היא סועדת כפי שהיא מציגה את עצמה בתחילת הספר.

הספר “לעולם אל תיתן לי ללכת” הוא ספר שהחללים בו מרובים, ואת הפערים הללו כל קורא משלים בעצמו, זהו ספר שהקריאה בו מצמררת לעיתים לא בגלל מה שכתוב בו אלא בעיקר בגלל מה שלא כתוב. השלמת הפערים היא כיד הדמיון הטובה עלינו  הקוראים ואם יש איזו שהיא הכוונה בספר היא ודאי לו לכיוון האופטימי.

אנו מקבלים תשובות, אולם תחושת הצמרור וחוסר הנוחות נשארות גם לאחר הקריאה. זהו ספר שכתוב בקפדנות, הוא אינו נופל לסנטימנטליות או לקלישאות. מערכות היחסים בספר הן משמעותיות – קת היא דמות של אשה מיוחדת – התנהלותה, סבלנותה, היכולת שלה לתפוס את המציאות ולנסות למרות הגורל שיועד לה להוציא מהמציאות הזו את המיטב, היכולת הזו מעוררת הערצה.

“לעולם אל תיתן לי ללכת” הוא ספר יפיפה ומעורר מחשבה, הכי מתאים לדיונים סוערים בקבוצות הקריאה  - רומן  שכתוב  היטב ומעניין ביותר. בהחלט לקרוא.

הספריה החדשה/הוצאת הקיבוץ המאוחד/        מאנגלית: אלינוער ברגר            עורך התרגום: מנחם פרי  295 ע’

עוד מהבלוג של Karen Agmon

תצוגה מקדימה

סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן

פעם בכמה זמן מגיע ספר כזה, ספר שתוך כדי הקריאה בו, הלב שלי נדחס פנימה. מתקפל לתוך עצמו, והעור הופך לגבשושי, עוקצני, ואין אוויר.  אני קוראת את הספר ואין לי אוויר, ומועקה,...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

תמרה/גאולה שינה

תמרה/גאולה שינה ספר דיגיטלי – הוצאת Booxilla את הנובלה תמרה, התחלתי לקרוא בסקייטפארק בהרצליה, בן התשע וחצי שלי ביקש שוב להתאמן ואני מצוידת בנעלי התעלמות וקסדת האופניים...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

פגישה עיוורת - או איך הכרתי את בעלי

    את אבירם היכרתי בגיל 29 וחצי. בפגישה עיוורת. הפגישה ההיא נערכה ב 1/1/97 ואנו עדין ביחד. שני ילדים נוספו ואני עדין מאושרת....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה