הבלוג של Karen Agmon

בעיקר ספרים

עדכונים:

פוסטים: 130

עוקבים: 16

החל ממרץ 2014

לרוב אני כותבת על ספרים, מידי פעם על ארועים בחיי, והפעם על מפגש מקרי.

11/10/2018

כלהבין גבר לאשה – אחרי החגים

“אחרי החגים” יצא ביום רביעי, ובן ה 13 וחצי ביקש שאקפיץ אותו לחוג הכדורסל, “אתה יודע מה?” אמרתי לו “לא רק שאקפיץ אותך, גם אחזיר אותך” ובאותו הרגע החלטתי שאעביר שעה בחוף הים. הייתה חניה ממש באמצע הדרך בין בית הספר לים, הוא פנה לכיוון אולם הספורט ואני לעבר החוף. (ככה זה שמהקומה השלישית בבית הספר של הבן שלך רואים את הים – כמה חסד יש בנוף הזה) קבענו להיפגש ליד האוטו שעה ורבע מאוחר יותר – אחרי החוג.  את ההמונים של ימי חול המועד, החליפו הרבה כסאות נוח פנויים ומעט אימהות עם ילדים. תכננתי לקרוא, כמובן, אולם בעיקר בהיתי  בים. השעה עברה במהירות ומהר מאוד מצאתי את עצמי צועדת חזרה לכיוון האוטו – “קוראים לך” אמרה לי אשה צעירה עם עגלה ושביס שעברה אותי “לי” התפלאתי והסתובבתי לאחור – באמת היה נדמה לי ששמעתי מישהו קורא “קרן” אולם זה היה כל כך מרחוק ולא שייך שלא התייחסתי, המשכתי ללכת. יד הורמה כשהסתובבתי. ליבי צנח למטה – אינני רואה מרחוק  - וודאי לא כשמשקפי השמש האופטיות בכלל מונחות על ראשי, אולם את תנועת היד הזאת לא היה סיכוי שלא אכיר.

הלכתי לקראתו והוא צעד אלי, הגרון שלי התייבש, הלב שלי דפק במהירות, חשבתי שפשוט אתעלף שם באמצע השביל שיוצא מהים ורק החשש מהבלגן שהתעלפות כזאת תגרום, בטח גרמה להכניס אוויר לריאותיי.

“הי” הוא אמר לי  -  עברו שלושים שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. הייתי בת עשרים ואחת אחרי הצבא ולפני לימודים. גרתי בדירה שכורה עם שותפים שהכרתי דרך מודעה בעיתון, עבדתי כפקידה בבוקר, עורכת שיחות טלמרקטינג בצהרים וכמלצרית לא ממש מוצלחת בערבים. הוא היה גדול ממני בשש עשרה שנים, גבר נאה, מצליח (עד כמה שהבנתי מה זו הצלחה בכלל) ולגמרי נשוי. התאהבתי – כמו שרק צעירה בת עשרים ואחת יכולה להתאהב.  ”קרענו את העיר”. הוא לא היה מוטרד בכלל שמישהו יראה אותו  - כשהתעניינתי – הרי הוא היה נשוי והיו לו ילדים –  התעניינתי – לא כי באמת עניין אותי – אלא החברות שלי ניג’סו לי בעניין –  הוא היה עונה לי  תשובות משעשעות מהסוג של “האנשים שמכירים אותי כבר ישנים עכשיו” או “מה אכפת שיקנאו”

  החברות שלי לא הפסיקו להזהיר אותי “הוא נשוי” הן היו נוזפות בי, התחמקתי מהן, ידעתי שהוא נשוי. לא הייתי זקוקה להן שיזכירו לי את זה שוב ושוב, השותפה שלי בדירה עשתה לי פרצופים כועסים שלחלוטין התעלמתי מהם, והשותף שהיה “המבוגר האחראי”   - הוא היה גדול משתינו בשנתיים תמימות, שאל אותי אם אני רוצה לדבר על זה – לא רציתי. את ההורים שלי בקושי ראיתי באותם שלושה חודשי קיץ, כשהם התקשרו הייתי אומרת להם שאני עסוקה מאוד, שאני עובדת מלא (מה שהיה נכון) ושבכלל הכול בסדר –  האמת הייתה שמהרגע שנרשמתי ללימודים והייתי אמורה להתחיל ללמוד באוקטובר, הם לגמרי שחררו.

אני הייתי כל כולי בתוך הרומן. לא היו לי שום נקיפות מצפון, שום חיבוטי נפש, שום הלקאה עצמית –  הייתי מאוהבת –  לא חשבתי לשנייה אחת על העתיד – על מה יהיה? ומה יקרה? כל מה שעניין אותי היו השעות אתו בהווה התל אביבי שלי.

 פעם אחת ויחידה פגשתי את המציאות שלו כשהוא הגיע לאסוף אותי עם שלושה ילדים באוטו. אני זוכרת שפרצתי בצחוק, “זו קרן היא עובדת איתי” הוא הציג אותי כשנכנסתי לרכב  הולכים לים הוא הודיע לי ולהם וככה הלכנו לים. הוא, שלושת ילדיו ואני. הייתי קרובה יותר לגיל של הבן הגדול שלו מאשר אליו –  השתוללנו – לא יצאנו מהמים, זה היה אחר צהרים מלא שמחה. שנים אחרי זה כשלקחתי את הבנים שלי לים, הייתי נזכרת באותו אחר-הצהרים.  בלילה הוא בא אלי –  שאלתי אותו – אולי בפעם הראשונה “מה אתה אומר לאשתך?” שאני עובד” הוא ענה לי – לא שאלתי יותר –  החלטתי שזה ממש לא ענייני.

הוא גמר “את זה” בערב שלפני תחילת הלימודים –  באוטו – מתחת לדירה שלי.

הוא אמר שזהו  - שזו הפעם האחרונה  - שלא ניפגש יותר. בכיתי, בכי תמרורים בכיתי – עם משיכות אף ועיניים נפוחות ואדומות  - התחננתי שלא. הוא אמר שאי אפשר להמשיך את זה. הוא איחל לי בהצלחה בלימודים, הוא הבטיח שיהיה לי נורא כיף, ושאני אשכח אותו כל כך מהר. הוא גם צדק וגם טעה. כיף זה לא היה, אבל שכחתי אותו הרבה יותר מהר ממה שחשבתי –   המומה לגמרי מהעניין הזה שנקרא “אוניברסיטה” – לקח לי סמסטר שלם להבין שאני לא מבינה כלום.  מתלמידה מעולה בספרות הפכתי לסטודנטית שממש נאבקת כדי להוציא ציונים סבירים.

יכולתי לחפש אותו, יכולתי לגלגל אותו שוב ושוב –”אני מידענית” – אני מחייכת שאנשים לא מבינים מאיפה אני יודעת כל מיני פרטים משונים  – לא גלגלתי אותו מעולם, לא חיפשתי אותו ברשתות החברתיות, לא תרתי אחרי השם שלו בשום מקום  (האפשרויות האלו לשמחתי כלל לא היו קימות אז – וכשכבר היו קיימות זה בכלל לא היה בתודעה שלי) המשכתי בחיי – לא הייתה אפשרות אחרת.  והנה ככה, סתם – באמצע היום  -  ”אחרי החגים” בין בית הספר של הילד – לחוף הים של תל אביב – האיש הזה קורא לי. ”אמא בכית”? הבן שלי מסתכל עלי לא מבין  למה העיניים שלי אדומות, “מה פתאום בכיתי” אני אומרת לו “סתם נכנס לי חול לעיניים, אני כבר אשטוף בבית”.

עוד מהבלוג של Karen Agmon

תצוגה מקדימה

סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן

פעם בכמה זמן מגיע ספר כזה, ספר שתוך כדי הקריאה בו, הלב שלי נדחס פנימה. מתקפל לתוך עצמו, והעור הופך לגבשושי, עוקצני, ואין אוויר.  אני קוראת את הספר ואין לי אוויר, ומועקה,...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

תמרה/גאולה שינה

תמרה/גאולה שינה ספר דיגיטלי – הוצאת Booxilla את הנובלה תמרה, התחלתי לקרוא בסקייטפארק בהרצליה, בן התשע וחצי שלי ביקש שוב להתאמן ואני מצוידת בנעלי התעלמות וקסדת האופניים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

פגישה עיוורת - או איך הכרתי את בעלי

    את אבירם היכרתי בגיל 29 וחצי. בפגישה עיוורת. הפגישה ההיא נערכה ב 1/1/97 ואנו עדין ביחד. שני ילדים נוספו ואני עדין מאושרת....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה