הבלוג של Karen Agmon

בעיקר ספרים

עדכונים:

פוסטים: 132

עוקבים: 16

החל ממרץ 2014

סוס אחד

פעם בכמה זמן מגיע ספר כזה, ספר שתוך כדי הקריאה בו, הלב שלי נדחס פנימה. מתקפל לתוך עצמו, והעור הופך לגבשושי, עוקצני, ואין אוויר.

 אני קוראת את הספר ואין לי אוויר, ומועקה, עמוקה כבדה ודביקה עוטפת אותי, ואני תוהה תוך כדי קריאה תוך כדי שאני לגמרי חסרת אוויר ונשימה, למה לי? ומה רע בקריאת מותחן זורם? מה רע באיזה מותחן שוודי שוצף? או בסיפור אהבה, בינלאומי שכזה עם בלונדיניות ויאכטות וסמים קלים? ובכלל מה רע בטלוויזיה?

והאצבעות שלי אוחזות בספר בחוזקה, והעיניים שלי ממשיכות לקרוא ואני נושמת, נושמת ונושפת, ומחרחרת…ואחרי שאני מסיימת ספר שכזה, הנשימה שלי עמוקה יותר, עזה יותר, והלב שלי מתרחב, והדם בצינורות – אני מרגישה אותו  רוקד.  אפילו לאור של השמש יש הרבה יותר ברק. השמש זוהרת יותר. כי אחרי שמסיימים ספר שכזה הלב מתרחב מהעוצמה ומהחוכמה ומהיופי, ומהתקווה, יש תקווה בספר הזה, יש תקווה ויש אהבה ויש אנושיות.

העלילה:

כבוד השופט האלמן וחשוך הילדים שהוצא לגמלאות זוכה לשיחת טלפון, לוקח לו זמן להיזכר מי האיש הזה שמתקשר אליו פתאום בסוף של אמצע החיים. אולם הוא נזכר, נזכר בנער שיחד היו חוזרים משיעורי העזר במתמטיקה. הוא נזכר בנער הזה, שהוא הרגיש אליו קירבה, ופתיחות. הוא נזכר שפעם מזמן הנער הזה היה הדבר הכי קרוב לחבר שאי פעם היה לו. והאיש הזה, הנער ההוא, מבקש ממנו כעת לבוא להופעת הסטנד אפ שלו שתתקיים בנתניה.

וכך מוצא את עצמו כבוד השופט במרתף בעיר נתניה מקשיב במשך ערב שלם לסיפורו של הילד דב גרינשטיין המוכר בשם דובל’ה ג’יי.

הסיפור הוא על דובל’ה. הנער דובל’ה. הסיפור על הנער מסופר בגוף ראשון מפיו של האיש שהוא הפך להיות.

הספר כולו מתרחש בתוך מסגרת זמן של כמה שעות שעוברות בתוך פאב אפלולי בנתניה. ובאופן זה  ובלי להיות ממש מוכנים לאירוע  נפרשת לפנינו מסכת חייו של הנער דובל’ה.

נקודת התצפית בתוך הפאב עוברת מידי פעם לידי השופט, מידי פעם הוא לוקח על עצמו את תפקיד המספר היודע הכול, מוסיף לנו פרטים: מתאר לנו את הקהל היושב בפאב, מתאר לנו את מראהו של הגיבור. מפי השופט אנו מגלים פרטים, על “כוכב הערב – דובלה”, אנו מקבלים תיאור כיצד נראה האיש, (צנום נמוך מותש) יחד עם השופט אנו מבינים לאט שהאיש אינו סתם עייף ומותש אלא חולה מאוד כנראה. השופט אף מתאר לנו את הקהל באולם מבהיר לנו מי זה מי, וכך  ביחד שניהם, נותנים לנו תיאור די מדויק של מי האנשים באולם. דובל’ה עצמו פשוט קורא להם, לכולם יחד, בשם אחד: “נתניה”.

אי אפשר שלא לציין ש”נתניה” מכילה בתוכה פנים רבות ומגוונות למדי של החברה הישראלית. פנים לא מאוד מחמיאות, פנים שמולם עולה השאלה: “זהו? זה מה שיש? כאלו אנחנו? זה מה שהפכנו להיות?”

ועדין חשוב לציין שגם בתוך הקהל הלא מאוד משמח הזה  ולא מאוד מחמיא לנו כמקשה אחת, יש איים של הומניות, של חמלה, של הבנה וקבלה, ואף של אהבה, וככל שמעמיקים לתוך הקהל הזה, נתקלים בברור בצדדים האנושיים שיש בו ובנו.

כי הקהל הזה, זה אנחנו.

אם הערב מתחיל כהופעת “סטנד אפ” הרי די מהר מסתבר לנו שסטנד אפ, זה הדבר האחרון שבאמת יקרה כאן.

הסיפור של הנער שהוא היה, מפגיש אותנו עם מציאות קשה ולא מאוד מדוברת של פינות אפלות בחברה הישראלית. אנו פוגשים ניצולי שואה, כן גם בישראל של שנת 2014 עדין אנו פוגשים את ניצולי השואה. להיות בן של מי שהיה שם זה לגמרי להיות ניצול שואה בעצמך. אנו פוגשים את הצד האפל של הילדות. כמה קשה להיות ילד. ושוב אנו מבינים שהילדות שצריכה להיות ואמורה להיות והיינו רוצים להאמין שכך היא אצל כולם, תקופה של שמחה של אהבה של קבלה מוחלטת של חוסר דאגות של הגנה טוטאלית. מסתבר שלא. מסתבר שעדין יש הרבה מאוד ילדים, שילדותם לא מוגנת ולא “סוגה בשושנים” ואינה מוקפת בשוקולדים ואור.

תקופת הזמן שעליה מדובר היא בערך אמצע שנות השישים של המאה הקודמת, ניצולי השואה חיו בנינו, הם וילדיהם, והטראומות שלהם והשואה הפרטית שלהם, זאת שכבר לא תעזוב אותם לעולם.

הסיפור הוא על ילדות עם אמא שהיגיעה משם. ועל אבא, דומיננטי מאוד ועל ילד, שהיה צריך לשרוד אותם. למרות הקושי לגדול עם ההורים האילו, ברור עד מאוד שגם הייתה שם אהבה גדולה, שגם ההורים האילו המוכים, הניצולים, חשו אהבה אינסופית לילד הזה שלהם. מסתבר שהוא לא היה ילד רגיל, היו לו הפרעות שונות, לא ברור מה קדם למה, קודם ההפרעות ואחר כך הקושי או קודם הקושי, מה שברור שהקושי והמוזרות והמכות והשואה והעוני כל הדברים האלו יחד שזורים זה בתוך זה.

הסיפור הוא גם על האדישות והאטימות של בני נוער, כמה קל, כמה קל להיגרר, להפנות מבט, לסובב כתף, להתעלם מהסבל של האחר, נראה לי שיש כאן גם אצבע מאשימה לכל שאר המערכת לכל מי שהיה צריך להבין לראות לזהות לגלות סובלנות אמפטיה ודאגה.

דובל’ה מספר על עצמו. מדם ליבו הוא מספר על עצמו. השופט מספר על אז ועל עכשיו, ומצוקתו של השופט הולכת וגדלה ומתרחבת, הוא מתבייש להיות הנער שהוא היה שם, ולמרות התירוצים והסיבות שהוא נותן לעצמו, הוא עדין מתבייש,

שכן איך אפשרי? איך זה קרה? שככה הוא התעלם ממצוקתו של מי שהיה זקוק כל כך להגנה ולתמיכה ולאהדה.

קשה לו לשופט עם הדמות של עצמו שהוא מגלה תוך כדי הסיפור, אולם גם שם בתוך הפאב האפלולי בנתניה מול סיפור חיים קשה של בן גילו השופט עצמו עובר מהפך ושם בתוך המרתף הזה מתחילה הגאולה שלו.

הסיפור של דובלה קשה מאוד, האווירה בפאב אינה עוזרת ולמרות גילויים ספורים של אהדה אין לו קהל תומך ואוהב.

זה לא מאוד משנה, כי הסיפור יסופר בכל מקרה, כי אין ברירה וכי הרגע הזה, הזמן הזה הסיפור הזה חייב להיות מסופר ואין זה משנה כמה נשארו לשמוע אותו.

זהו סיפור על ילדות ועל מוות ועל התנכלויות ועל מחנה גדנ”ע ועל צבא ועל לוויה.

ולמרות הקושי של הסיפור והסבל הרב שיש בו, למרות כל זה יש בסיפור הזה גאולה, ויותר מגאולה יש שם ניצנים של אהבה, והחשוב ביותר יש שם חברות וקבלה ותקווה הספר הזה נגמר עם הרבה מאוד תיקווה.

האם לקרוא? ודאי, ספר מפעים ונהדר, מרחיב את הנפש, רוצו לקרוא.

עוד מהבלוג של Karen Agmon

תצוגה מקדימה

תמרה/גאולה שינה

תמרה/גאולה שינה ספר דיגיטלי – הוצאת Booxilla את הנובלה תמרה, התחלתי לקרוא בסקייטפארק בהרצליה, בן התשע וחצי שלי ביקש שוב להתאמן ואני מצוידת בנעלי התעלמות וקסדת האופניים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

פגישה עיוורת - או איך הכרתי את בעלי

    את אבירם היכרתי בגיל 29 וחצי. בפגישה עיוורת. הפגישה ההיא נערכה ב 1/1/97 ואנו עדין ביחד. שני ילדים נוספו ואני עדין מאושרת....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

פרגמנט: "את וחברתך הטובה כבר לא"

פרגמנט#"את וחברתך הטובה כבר לא" היינו חברות שנים, מאז היום הראשון של שנת הלימודים הראשונה באוניברסיטה. נפגשנו שם בקומה השלישית בגילמן במסדרונות, המפותלים, הארוכים, הלא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה