הבלוג של Karen Agmon

בעיקר ספרים

עדכונים:

פוסטים: 125

עוקבים: 15

החל ממרץ 2014

שגרת נישואים פרק ראשון – פרק ראשון מהרומן שכתבתי

05/02/2015

שגרה3שגרת נישואין

המהלומות על דלת החדר הפתיעו את דפנה. היא לא ציפתה להן.  קריאות “עודד תפתח את הדלת!” שהתלוו למהלומות כבר הקימו אותה ממקומה.

הם היו שרועים על המיטה. האצבעות של עודד בדיוק ציירו לה מעגלים על הבטן השטוחה שלה, מיטת הקינגסייז השקיפה אל ים כחול, עמוק ורחב. היום היה בהיר-בוהק והמזגן שפעל בחדר השכיח את העובדה שהבהירות הזו, והכחול עמוק הזה, מצביעים על שלושים מעלות בצל. “חזית מהדרום” אמר החזאי, כמעט מתנצל על השרב שנחת על הארץ בתחילת חודש מאי. דפנה  הייתה מכוסה בשמיכה דקה. השעה הייתה עשר בבוקר, כלומר היו לה עוד כמה שעות חופשיות, והיא בהחלט הייתה מרוצה למדי. עברה לה בראש מחשבה שסיגריה הייתה מתאימה כאן מאוד. כבר כמה שנים שאינה מעשנת, אך נראה שלעד תתגעגע –  להחזיק סיגריה בין האצבעות, לשאוף עמוק את העשן, לקחת לגימה מהמשקה ליד.

ואז המהלומות, שלוו בצעקות “עודד תפתח, תפתח את הדלת!” זו הייתה לימור כמובן, אשתו של עודד ואמא של עידו וניתאי (“איזה מן שם זה בדיוק ניתאי?” שאלה אותו בתקופה שהדברים עוד לא היו כל כך מסובכים). לא ניתן היה לטעות בקול שלה. ידו של עודד קפאה לה על הבטן. הוא לא נשם. “תתלבש,” אמרה לו, “עכשיו.”

דפנה התלבשה תוך שנייה, צריכה רק להשתחל לתוך שמלת כותנה חומה, רפויה ומדליקה במיוחד, שלבשה לכבוד הפגישה עם מי שהיה המאהב שלה בשנתיים האחרונות. בהתחלה נהגו להפגש בתדירות של פעם בשבוע וחצי, אבל בחצי שנה האחרונה התדירות הלכה ופחתה, ולפי החישוב שלה עבר כבר חודש מאז שהתראו לאחרונה. היו יתרונות לדילול הזה בכמות המפגשים שלהם –  ככל שהתדירות פחתה עלה פאר החדרים בהם נפגשו. ככה זה היה וזה היה בסדר מבחינתה. נדמה היה לה שהם מנסים לשדרג את הקשר, להעמיק אותו, כאילו ביקשו שניהם וקיוו שהפאר הזה, שחלונות הזכוכית האלו, שהים הכחול הזה, יקרינו משהו על המפגשים עצמם שהלכו ודעכו…. אותם מפגשים בני שעה של זיונים מרעננים.  בכל מקרה השמלה הייתה מדליקה, אחת הרכישות האחרונות שלה. בזמן האחרון דפנה קנתה הרבה יותר מידי בגדים. כנראה היתה מוטרדת או משועממת או שניהם ביחד.

עודד נותר סרוח בין הסדינים, “תתלבש” בעטה בו, “תתלבש ותכחיש. פשוט תכחיש כל מה שהיא תגיד. תגיד לה שהיא מדמיינת, תגיד לה שזה לא מה שהיא חושבת.”

לקח לו הרבה יותר מידי זמן לשים על עצמו משהו, אבל לפתוח לה את הדלת ערום היה מעשה מטופש אפילו יותר מלהשאיר אותה צורחת במסדרון. לא שהאפשרות להשאיר אותה לצרוח במסדרון לא חלפה לשניהם בראש. דפנה בהחלט שקלה זאת,  אך ידעה היטב שבעידן זה בו כל שערורייה הופכת לסטטוס בפייסבוק, הדבר האחרון לו הם זקוקים כעת זה תמונה שלה דופקת על הדלת שתרוץ ברשת.

לימור כמעט נפלה פנימה כשדפנה פתחה את הדלת. במסדרון כבר היו כמה דלתות פתוחות וראשים מציצים. מסתבר שאין הבדל, קומת עסקים או סתם סמטה בעיר, אף אחד לא חסין   מסצנות, חשבה דפנה בזמן שהחזיקה את לימור שלא תיפול. היא קיוותה מאוד  שאף אחד לא צילם אותה דופקת על הדלת וצורחת.  ”תירגעי,” אמרה ללימור החבוקה בזרועותיה באופן כמעט מביך. לימור לא נרגעה, להפך, היא הפכה היסטרית עוד יותר ודחפה את דפנה  בכוח מעליה. דפנה התרחקה ממנה. רק זה חסר לה –  ’מכות של בנות’. היא בכלל לא רצתה להיות שם.

“זה ממש לא מה שאת חושבת,” אמרה דפנה ללימור במה שנראה לה כטון אמפטי במיוחד, ומיד התחרטה על המשפט הטיפשי. כל הסצנה הזאת טיפשית.  ”מה את אומרת?” צווחה  לימור, “למה את חושבת שאת יודעת מה אני חושבת?” היה לה מבט מטורף בעיניים וניכר בה שהיא ממש זועמת. “זונה.” הוסיפה לאחר מחשבה קצרה.

דפנה הסתכלה על עודד. הוא כבר היה בלבוש מלא, אך עדין נראה כמו מי שכואבת לו הבטן ועוד רגע יקיא. מראהו העלה בה בחילה קלה. היא לא הבינה לאן נעלם הגבר שהדליק אותה,  שהיה אמור להוסיף קצת פלפל לחייה הדהויים. היא יכלה מן הסתם להיות מעט יותר אמפטית לגבר הזה שאשתו הרגע תפסה אותו עם המאהבת שלו, מאהבת שהיתה למעשה ידידה שלה, והבנים שלהן למדו באותן כיתות וו’ וגימל והיו חברים. לימור ודפנה אף  נהגו לפטפט לא מעט באירועים של הכיתה, ובסך הכול היה לה ראש טוב. דפנה לא תכננה את הסיפור הזה עם עודד, ובכלל לא באמת חשבה שיש משהו רע במפגשים שלהם. זה לא שזה היה ממש רומן, מה בסך הכול הם עשו? קצת סקס.  תחושה עזה של מפח נפש עלתה והתיישבה לה עמוק בבטן. דפנה חשבה על בעלה, יודעת  שאין סיכוי שהוא היה נתפס ככה עם המאהבת שלו, בטח לא על ידי אשתו הצורחת.

נכון – אין לו מאהבות, הוא לא הטיפוס.  אבי אהב להזדיין עם דפנה, ובכלל אהב לעשות איתה דברים כשהיה לו זמן וכוח.  גם דפנה אהבה אותו, היא רק לא חשבה שזה אומר שמעכשיו והלאה, לחמישים השנים הקרובות, היא חייבת להזדיין רק אתו. דפנה התייחסה למין כמו שאנשים אחרים מתייחסים לספורט. היא אהבה להזדיין והאמינה שזה טוב לה לנפש. ומלבד זאת,  היא לא הטיפוס שיהלום על דלתות.

היא לא יכלה להישאר שם יותר. לימור צרחה בטרוף ועודד ישב עם הראש בין הרגלים.

היא החליטה ללכת משם, החליטה  שזה לא עניינה בכלל ואחרי שבדקה  שלא שכחה  כלום בחדר מיהרה להסתלק. בדרך הביתה תהתה מה יקרה, היא תתקשר לאבי ותספר לו? היא תספר לכל האנשים המשותפים בחייהן? היא לא תרשה לילדים להיפגש?  כאב הראש שלה הלך  והתפתח. למרות שהיתה מכורה לאקמולים לא הצליחה לבלוע אותם בלי מים, ולא הצליחה למצוא את בקבוק המים שלה, שכנראה שכחה אותו שם, בחדר.

הפלאפון באוטו טרטר, “דפנה, זה גדי,” כאב הראש התגבר משניה לשניה, “הם מוכנים לרדת במחיר. הם מקבלים את ההצעה שלנו, מה את רוצה לעשות?”

“זו ההצעה שלי,” הזכירה לו.  מתי בדיוק הוא והיא הפכו להיות אנחנו?

“טוב, טוב, סליחה.” גדי נעלב והיא הצטערה שהעליבה אותו. זה היה מיותר. “תשמע, אני לא יכולה לדבר עכשיו, תגיד להם שישלחו טיוטת הסכם ונמשיך משם.”

זו הייתה הדירה השנייה שהתכוונה לקנות, וגם על הראשונה אבי לא ידע.

היא התכוונה לספר לו כבר מזמן, אבל הם הרי בכלל לא התראו. הוא היה עסוק, הוא בדיוק קיבל את המינוי שתמיד חלם עליו, להיות סמנכ”ל בחברה ענקית במיוחד. הוא כמובן טען שזה בכלל לא היה החלום שלו אלא החלום שלה, שהיא זו שחלמה על בעל בינלאומי כזה, ועכשיו כשהוא מגשים לה את החלומות, אין לה זכות לבוא אליו בטענות.

זה היה טיעון שעבד יופי על אמא שלו ואבא שלו ובטח גם על הורים שלה, אבל אותה זה כבר לא הצחיק. ממש מגשים לה את החלומות – חודש אחרי שגיל נולד התחננה לפניו שיעזוב את העבודה. היה לה נאום מוכן שנאמה באוזניו באחד הערבים כשגיל היה בן חודש. את הנוסח המדויק לא זכרה אבל זה היה משהו כזה: “יש לנו מספיק כסף, יש לי יותר ממה שאני זקוקה לו בהתחשב בזה שאני בכלל ילדת פרחים לשעבר. אנו גרים בצפון תל אביב, יש לנו חסכונות. תתפטר, תהיה מורה למתמטיקה, תחזור כל יום בשתיים הביתה. בבקשה, בבקשה תתפטר.”

זה היה פחות או יותר הנוסח, או לפחות רוח הדברים, אבל אבי רק הסתכל עליה במבט משועשע, “אין כזה דבר מספיק כסף,” אמר לה, “ובכל מקרה גם אם יש, תאמיני לי אנחנו לא שם עדיין. ובכל מקרה מה פתאום להתפטר. בואי ניקח מישהי שתעזור לך.” ניסה את הגישה האמפטית. היא הסתכלה עליו בזוועה. רק זה חסר לה- אשה זרה אצלה בבית. כאילו לא מספיק שאמא שלה ואמא שלו הטריפו עליה את דעתה. למרות שהיה לה ברור שהיא זקוקה נואשות לעזרה, ידעה שנוכחות של מישהי נוספת תהיה אסון. היא ישבה בסלון, תינוק בן חודש מוצץ את שדה – היה לו שד מועדף שכל הזמן היה בתוך הפה שלו, והיא הסתובבה כל היום מעורטלת בפלג הגוף העליון, נושאת תינוק על הידיים, סתורת שיער, לא ישנה ולא אוכלת ורק מניקה. הימים התמזגו לרצף של הנקה וטיפול באחיו בן השלוש – הנקה והנקה ותוך כדי הנקה לקחת פעוט לגן להחזיר פעוט מהגן להכין אוכל לעשות מקלחות ללכת לגינה. כל היום אוכל-הנקה-מקלחות-גינה-גן. פלא שהשתגעה? היא זוכרת היטב את התחושה הזאת של איבוד השפיות, איך הרגישה כיצד הנורמליות עוזבת אותה, מטפטפת לה החוצה מתוך העור. היא זוכרת איך היתה רוחצת את יונתן בן השלוש באמבטיה ומדמיינת מה היה קורה אם במקרה גיל, שהיה בן כמה חודשים, ייפול  פנימה -תאונות הרי קורות – והאם תהיה יותר מאושרת אם לא יהיה כאן יותר.

היא לא הטביעה את בנה באמבטיה. בעלה לא התפטר מהעבודה, אלא להפך, רק עבד עוד ועוד. הילדים שלה גדלו והיא היתה משועממת.

בשנייה הראשונה, כשנכנסה לרכב אחרי שיצאה מהמלון המפואר ליד הים,  לא היתה בטוחה לאן לנסוע, אך דווקא שיחת הטלפון מגדי איפסה אותה. היא נוסעת הביתה. לאן עוד יש לה לנסוע? קודם, כששכבה שם על המיטה הגדולה במה שהסתבר בדיעבד כדקות אחרונות של אידיליה, תכננה לעשות סיבוב בכמה מחנויות הבגדים האהובות עליה. היא אהבה לשוטט בין חנויות בגדים, למצוא מציאות. היא אהבה בגדים כמעט כמו שאהבה ספרים. אולם החשק הזה לשוטט התמוסס ברגע שלימור הרסה לה את הבוקר. כעת החליטה לנסוע הביתה. הילדים צריכים לחזור בשתיים, זה היום החופשי שלה, היא לא עובדת בימי חמישי.  אם בכלל אפשר לקרוא עבודה לחצי המשרה שלה בספריה של המכללה.

אבי בכלל לא בבית, הוא בחו”ל וצריך לחזור לפנות בוקר.  בדרך עצרה בסופר, היום תכין צהרים לילדים, את הצלחות המוכנות מהבוקר לחימום במיקרו תשמור לערב. היא תיעבה את כל עבודות הבית למיניהן, וביחוד את הכנת האוכל – כל ההתעסקות הבלתי מתגמלת הזאת היתה שנואה עליה, הסיזיפיות הוציאה אותה מכליה.

“כל כך הרבה עבודה ובסוף הם לא אוכלים כלום, וכל הטינופת הזאת והכלים והלכלוך בחריצים.”  “איזה חריצים?” אבי היה שואל אותה כשהייתה מתחילה עם הקיטורים האלו. “בשיש.” היא הייתה עונה לו, “בחריצים בשיש.” ואבי היה תוהה “את מוכנה להראות לי את החריצים בשיש? כי אני לא כל כך מבין איך זה שיש חריצים בשיש.” ומכאן זה רק הלך והידרדר לאיך זה שהיא עושה הכול בבית הזה, ואיך זה שהוא לא ראה איך נראה סופר מבפנים כבר עשר שנים והיא הייתה מאבדת עשתונות לגמרי.

.

דפנה האמינה  שהדיונים האלו על החריצים בשיש הם אחת הסיבות שכל העניין הזה עם עודד בעצם התחיל, כי איך אפשר בכלל לעשות סקס עם מישהו, כשכמה שעות קודם לכן ניהלתם ויכוח על החריצים בשיש?

היא התגעגעה לתקופה שרק הכירה את אבי, אז היו מדברים בלי סוף. היא חשבה שהוא כל כך חכם ותמיד יודע הכול וכל כך רגיש אליה. הוא נהג לקרוא את הספרים שהכי אהבה, את הספרים עליהם הייתה מספרת לו בהתלהבות, אלו שלא הייתה יכולה להפסיק לקרוא והייתה נרדמת ממש באמצע משפט, עם הספר ביד, וכשהייתה מתעוררת הספר היה זרוק מתחת למיטה. הספרים שבגללם או בזכותם הייתה נשארת בבית, מתקשרת לעבודה ומספרת שיש איזה עניין והיא מאחרת, מרוב שהייתה חייבת להמשיך עם הספר,  את הספרים האלו אבי היה קורא מיד לאחר שסיימה,  למרות שכלל לא נהג לקרוא סיפורת, זה לא היה הטעם שלו או התשוקה שלו או משהו שבכלל דיבר אליו. אבי קרא רק ספרי עיון מדע בדיוני ומתח.

דפנה  גם אהבה מותחנים.

התחלת הסיפור עם עודד הייתה לא פחות מקסומה. בהתחלה, כשהתאווה המינית הזו רק התפרצה, זו הייתה התפוצצות עזה של שמחה ואופוריה ודפנה הרגישה כמי שחיה בסרט צבעוני וזוהר. השבועות הראשונים של הסיפור ביניהם היו רווים שמחה מזוקקת. אך כעת החיים נראו לה דהויים. היה להם צבע אפור, לא אפור זוהר, לא אפור עם חוטים דקיקים של כסף מנצנץ בתוכם כמו בד של חולצה מהממת שהיא שמה עין עליה כבר לפני מספר ימים. לא, החיים שלה היו אפורים כמו אפור מלוכלך של חולדה.

אין ספק שהשבועות הראשונים עם עודד היו נוצצים, זוהרים כמו אגדה. איך לא?  אחרי ארבע עשרה שנות נשואים, בעל שבקושי רואים אותו וילדים ששואבים כל טיפת אנרגיה.

לא בכל יום האבא הכי חתיך בבית ספר מתחיל איתך, ומסתבר שלפעמים חלומות מתגשמים או לפחות הזיות מתממשות. הן ריכלו עליו, ברור שהן ריכלו עליו, הן הבנות, הן  האימהות,  על אבא של עידו – ככה כולן קראו לו, “אבא של עידו.” אבא של עידו החתיך, אבא של עידו השרמנטי, אבא של עידו. אבא של עידו היה כל מה שרוב האבות האחרים לא היו, הוא היה מוזיקאי, שגם כתב, הוא הוציא ספר שזכה לביקורות טובות למדי, ופעם די מזמן הייתה לו להקה שהוציאה שני אלבומים – דפנה כמובן רכשה אותם. ובכלל הוא תמיד היה מסתובב עם ג’ינס משופשפים וחולצת טריקו וזיפים לא מגולחים, והיה לו חיוך תמידי על הפנים. הוא היה נחמד לכולם -  לילדים, לאימהות, למורות. לכולן.

היא תמיד תהתה ממה בדיוק הם חיים שם, במשפחה הזאת עם האבא הרוקיסט המזדקן. הרי את הספר שלו הוא כתב כבר מזמן, והאלבומים היו לפני יותר מעשור ומי בכלל חי מאומנות בארץ הזאת.

“זאת אשתו,” ידעה אותה נטע, “היא מנהלת גדולה בבנק הפועלים ובדרך להפוך למנהלת גדולה עוד  יותר.”

נטע ידעה הרבה דברים על כולם. היא פשוט ידעה, וכששאלה אותה מאיפה היא בכלל יודעת  הייתה עונה, “כי אני שואלת.”

“שאלת את אשתו של עודד איפה היא עובדת?”

“לימור, קוראים לה לימור, וכן שאלתי אותה, למה לא? זה שאלה לגיטימית, את יושבת עם מישהי במסיבת חנוכה של כיתה א’, מה עוד יש לעשות חוץ מלשאול את השאלות האלו?” “לא יודעת, לצלם את הבת שלך?”

נטע הייתה החברה הכי טובה שלה מבין האימהות, נטע בעצם הצילה אותה מעצמה. אם את אשת קריירה כזאת שיוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר, ובזמן העבודה את לא יכולה לפטפט וגם כשאת מגיעה לגן בשנייה האחרונה את תמיד עם הסלולרי ביד, ובדרך כלל את לא מגיעה, זו המטפלת שלך שמגיעה, ולמרות כל זה, למרות שאין לך זמן לנשום, את עדיין יושבת ראש וועד ההורים בגן, אם את כל הדברים האלו, אז זה בסדר, את לא חייבת לדעת את כל השמות של כל האימהות, והבן שלך  לא חייב תמיד להביא את האוכל הכי מושקע ולהיות בחוגים הכי שווים וחבר של כל הילדים בגן, כי אם את כל הדברים האלו סולחים לך, כי הרי אין לך זמן. מצד שני, אם את סתם עובדת בסתם עבודה כזאת, ועוד בחצי משרה, נגיד שאת ספרנית, ולמרות זאת, למרות שכל יום בשעה אחת את בבית,  למרות כל זה אין לך מושג איך קוראים לכל אחת מהבנות, ומה הילד צריך להביא לגן מחר, ואת אף פעם לא מתנדבת ללוות שום דבר או לקנות שום דבר או בכלל לעשות דברים מהסוג שאימהות שמחות לעשות, אם את כל הדברים האלו את בצרות.  והיא היתה בצרות.  היא  אף פעם  לא ידעה מה היו המשימות בבית, מעולם לא התנדבה לכלום וברור שמעולם מעולם לא היתה חברה בוועד הורים.

“כל החברים הטובים של כולם זה מהגן,” אמרה לאבי באחד הערבים. “רק אתה ואני נישאר לבד כל החיים. כל החיים תהיה איתי, לא כי תרצה, כי לא תהיה לך ברירה.  רק שתדע לך שהרסתי לנו סופית את חיי החברה ושתדע שאני מתנצלת על זה.” היא אמרה לו את זה אחרי שאחת מאימהות הוועד שאלה אותה אם תוכל להצטרף לסיור במוזיאון, כי אף אחת לא יכולה ובסך הכול היא הרי עדיין לא ממש התנדבה, אז זה רק פייר שעכשיו יהיה תורה, והיא שאלה באיזה יום זה יוצא, וההיא אמרה מחרתיים והיא אמרה לא מצטערת יש לי יום עיון מהעבודה, וההיא אמרה אוי סליחה התבלבלתי זה מחר, והיא מיד אמרה שבעצם היום עיון הוא יומיים, מחר ומחרתיים.

ואז ההיא אמרה לה שהיא אף פעם לא מתנדבת לכלום, ואז נטע התערבה ואמרה שזה ממש לא נכון, שהיא דווקא אישית עדה שדפנה תמיד מוכנה לעשות כל מיני דברים ששושי הגננת מבקשת ממנה כמו לאפות עוגות או לקנות נייר דבק, כל מיני שליחויות כאלו שבכלל לא מבקשים משאר האימהות כי דפנה תמיד עושה אותן, ושדפנה מתנדבת הרבה מאוד, שלא יהיו ספקות, היא רק לא מדברת על זה, והוסיפה שהיא בטוחה שימצאו מישהי למוזיאון. וזה היה נכון מה שנטע אמרה, היא לא המציאה. שושי הגננת באמת ביקשה ממנה שטויות כאלו וכל מה שלא היה כרוך בהתעסקות עם ילדים או הורים היה לגמרי בסדר מבחינתה.

“עזבי” אמרה נטע, “עזבי, הצילומים הדיגיטליים האלה הרסו את כל הכיף מצילומים. מרוב תמונות לא רואים כלום. אני כעת מצלמת שלוש תמונות וזהו.”

ההתחלה של הרומן הייתה בגינה הציבורית, שם ישבה כהרגלה בפרצוף זועף. היא שנאה את הגינות האלו. גיל היה בכיתה ב’ והיא חשבה לעצמה שבעצם הוא כבר יכול להישאר כאן לבד, בגינה המעצבנת הזאת, ובכל זאת נשארה אתו, פוחדת להשאיר אותו לבד. למרות  החורף היום היה חמים למדי, והרבה ילדים יצאו החוצה לשחק. ילדים ואימהות, אבל לא אף אחד מהכיתה של הבן שלה ושום אמא לא ממש ברמה של פטפוטים, עד שהגיעו ניתאי  ואבא שלו.

“הי,” חייך אליה, “הי,” חייכה בחזרה.

“מה שלומך?” התיישב לידה.

“נהדר” ענתה. מה עוד אפשר לענות?  עודד -  הלא הוא אבא של ניתאי ועידו – התחיל לצחוק.

“מה מצחיק?”

 ”יש לך פרצוף של סובלת.”

“עד כדי כך?”

“לגמרי.”

“טוב, נו, זה סבל די גדול לשבת פה בגינה המעפנית הזאת.”

“נו, יש גינות גרועות בהרבה, זו דווקא גינה נחמדה.” אמר בחיוך ונשען אחורה על הספסל, נועץ בה מבט חודר. “אז מה שלומך אמא של גיל? אמא של גיל החתיכה?”

לרגע התבלבלה, לא מוכנה לזה. אומנם זו לא הייתה הפעם הראשונה שדיברו, הם הרי היו באותה השכונה ובאותם הגנים ובתי הספר, והילדים היו די מיודדים, כך שבהחלט יצא להם להחליף לא מעט משפטים, אבל “אמא של גיל החתיכה” היה חידוש והיא הסמיקה, ממש מרגישה איך לחייה בוערות. היא זוכרת איך הסתכלה עליו ומשהו רדום ישן התעורר בה, ככה פתאום בלי שהתכוונה, משהו במילה חתיכה ובמבט המשועשע שלו, ובזיפים ובג’ינס הקרוע. ובלי שבכלל התכוונה יצא לה מהפה: ” תגיד לי ממה אתם חיים?”

הוא צחק, “תבטיחי לי שזו פעם ראשונה ואחרונה שאת שואלת את השאלה הזו ואני מבטיח לענות.”

“האמת שכן, זו פעם ראשונה. אני מצטערת לא הייתי צריכה, לא מבינה מה חשבתי לעצמי.” “את מתוקה,” אמר לה. “את חתיכה ויפה ומדליקה ומתוקה.”

“ואוו כמה מחמאות עודד. אני מסמיקה כאן, מאיפה הן בכלל מגיעות….”

“הי אני מכיר אותך כבר חמש שנים בערך, הילדים הגדולים שלנו באותה כיתה וגם הקטנים. חמש שנים באותה כיתה, זו הכרות לא רעה, וכבר מלא זמן רציתי להגיד לך שאני חושב שאת נראית מעולה. אז הנה אני אומר לך, את נראית מעולה ואת פשוט מתוקה, ואני מבין במתוקות.”  הוא שוב חייך, והיא הפכה לחומר מומס ונוזלי. ספרנית משועממת, יושבת לה בגינה הציבורית לבושה סמרטוטים, מתוסכלת ומפוהקת, והנה מגיע האביר המושיע.

“ואוו, עודד,  אני כל כך נבוכה. כלומר, איזה כיף… כמה מחמאות, אני לא בטוחה שאני מסכימה עם כל המחמאות האלו, עם הנראית מעולה ועם המתוקה. בעצם אני בטוח לא מסכימה עם המתוקה, תאמין לי, אני לא מתוקה.”

למרות המבוכה הרגישה בעיקר מאושרת, והשעמום שחשה התחלף בבת אחת במשהו משעמם הרבה פחות. “אנחנו רק מדברים.” אמר בחיוך המעלף שלו, “ובכלל מה  כל כך רע בכמות מדודה של מחמאות? בסך הכול אמרתי שאת נראית נהדר, ואני גם אוהב את הראש שלך. מה את חושבת, שאני לא שומע אותך מקטרת על הילדים? זה דווקא מגניב הקיטורים שלך.”

“כן, בקיטורים אני אלופה.”

“קיטורים זה בריא,” פסק. “עכשיו תני לי את מספר הטלפון שלך בבקשה, כדי שנוכל לתאם מפגשים בין ניתאי לגיל.” הוא הצמיד את ירכו לירכה כאילו במקרה וברקים ורעמים חלפו בכל גופה.

למחרת סימס לה.

“מה שלומך? זה עודד.”

“אהלן עודד, שלומי בסדר.”

והוא כתב לה “אני כאן למטה. בואי.”

“למטה ביפו? במכללה?”

“כן כן. תסתכלי מהחלון.”

“אין חלון.” כתבה לו. הייתה מרפסת ענקית לאורך הספריה שהדלת אליה נעולה תמיד  לא היה שום חלון.

“פשוט תרדי, בואי אני מחכה.”

“השעה אחת-עשרה בבוקר, אני בעבודה.”

“בואי למטה. נו בואי אני כאן מחכה לך, תגידי שאת חייבת לצאת. בואי יפה שכמותך.”

והיא כמובן לא העלתה בדעתה לא לבוא, כל כולה פרפר אחד גדול מאז אתמול אחר הצהרים כשהירך שלו נצמדה לירך שלה.  היא הודיעה לבנות שהיא יוצאת ולא בטוח שתחזור וירדה למטה, שם חיכה לה ליד המכללה.

“מה אתה עושה כאן?” חייכה חיוך ענק, מאושרת כולה.

“בואי, נלך לאכול חומוס.” שמש של אמצע החורף זרחה בעוז ולא היה קר, והלחיים שלה להטו, “אחרי שאוכלים חומוס אי אפשר לעשות כלום.” אמרה בלי לחשוב. הוא חייך, והחיוך שלו היה כל מה שחיוך של גבר צריך כדי להיות מושלם. עיניו ננעצו בה, בודקות אם התכוונה למה שאמרה או רק צחקה, ומבט אחד בה הבהיר שהיא לגמרי רצינית.

“בואי.” אמר ושלח אליה יד. “לא כאן,” מלמלה, “אני אשה נשואה.”

“אז רק בואי.” הם הלכו אחד ליד השני והוא התאים את הצעדים שלו לשלה, שלא היו קטנטנים ועדינים במיוחד. אבי תמיד התלונן שהיא הולכת מהר מידי, וגם עודד לא היה בדיוק מסוג הגברים שיוצאים למסעות או איזה ספורטאי מצטיין, ככה שצעדיהם התאימו יפה והם הלכו באותו הקצב, והלב שלה רקד ורקד. עודד הוביל אותה שם בסמטאות של יפו, מכיר את הדרך, כמעט בלא אומר, שהרי מה כבר היה לומר. פניהם הלוהטים סיפרו את כל הסיפור. לבסוף הגיעו לבניין לבן ומפואר מידי, מהבניינים האלו שיפו מתמלאת בהם, איים של עושר בתוך ים של עוני. היא כמובן התנגדה לתופעה, אולם מעולם לא היתה בעלת עקרונות חזקים עד כדי כך, ודאי לא מספיק כדי לגרום לה לחזור על עקבותיה באותו הרגע. הם עלו במעלית ונכנסו לדירת גג מדהימה. איש ישוב על ספה שעבד  על לפטופ הסתכל עליהם בחיוך ועודד אמר לו “היי,” ואח”כ אמר לו “ביי,” ולקח אותה לחדר שהייתה בו מיטה ענקית. והידיים שלה היו על כל כולו והידיים שלו היו בתוכה והוא הפשיט אותה והיא אותו, חסרת נשימה ומשולהבת ומאושרת, ובתוך כל השלהוב הזה, היא זוכרת איך אמרה לו שאין סיכוי שהיא עושה משהו על הסדין הזה שמי יודע מה עבר עליו ושיחליף אותו.

הוא פרץ בצחוק ואמר לה שהיא מדהימה, ופתח את דלתות הארון הענק שהיה שם ומצא סדין מקופל ומריח מכביסה ושניהם פרשו אותו על המיטה וככה עברו להן שעתיים של תשוקה אינסופית, קונצרט שלם של חושים ותענוגות, שאחריהן שכבה במיטה הענקית מאושרת ומסופקת כמו שלא הרגישה מזה הרבה זמן.

“אני צריכה לאסוף את הילדים.” אמרה.

ועודד אמר “גם אני.”

“אני לא יכולה לצאת מהחדר הזה.” והוא שאל “למה?” והיא השיבה, “יש שם איש שאני לא מכירה שהרגע הזדיינתי על המיטה שלו עם עוד איש שאני לא מכירה. אני מתביישת.”

ועודד נשכב עליה ותפס לה את הידיים ונישק אותה נשיקה צרפתית כמו בסרטים עם הלשון ועם רוק ועם שפתיים והיא שוב התמוססה והפכה לנוזל, שוב מפסיקה באחת להיות גוף מוצק.

“הי,” הוא אמר ואז התאהבה בו, באותה שניה ממש התאהבה בו, ככה בבת אחת. ההרגשה הזו של השפתיים שפצועות מנשיקות, זו אחת ההרגשות הכי טובות שיש.

“זה דני, את יכולה לצאת כשדני בסלון,  זה ממש בסדר גמור.”

“והקשר שלך לדני?” שאלה אותו.

“חבר,” הוא ענה בחיוך רחב, מאושר לא פחות ממנה.

עם הזמן התברר שלעודד יש הרבה חברים. מסתבר שמוזיקאים לא נעלמים. הם פשוט שוקעים לעולם מקביל שיש בו הרבה מוזיקה והרבה חברים ואיכשהו גם הרבה מאוד זמן לעשות דברים, דברים שלא קשורים לסידורים, לילדים, למזונות ולניקיונות.

החודשים אחרי אותו בוקר עברו כמו חלום.

היא ועודד היו מאושרים, ונראה שבחודשים האלו כולם היו מאושרים,  גם אבי והילדים.

היא זהרה, החיים קיבלו משמעות, הכול היה נסבל, כל הדברים האלו שהיו בלתי נסבלים הפכו להיות נסבלים שוב.

אבי והיא עברו תקופה נפלאה. כל פגישה עם עודד גררה אחריה שבוע של אושר עם בעלה. היא הזדיינה עם אבי ללא הפסקה, כל זיון עם עודד גרר זיון עם אבי. אלו היו חודשים של שכרון חושים. אבי לא חשב שמשהו מוזר, הוא חשב שהכול בסדר גמור והאמת שגם היא חשבה שהכול בסדר גמור, לא מרגישה שהיא עושה משהו לא בסדר או לא מוסרי. נראה לה לגמרי הגיוני לרצות להזדיין עם מישהו אחר.

היא היתה דלוקה על עודד לגמרי.

עוד מהבלוג של Karen Agmon

תצוגה מקדימה

סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן

פעם בכמה זמן מגיע ספר כזה, ספר שתוך כדי הקריאה בו, הלב שלי נדחס פנימה. מתקפל לתוך עצמו, והעור הופך לגבשושי, עוקצני, ואין אוויר.  אני קוראת את הספר ואין לי אוויר, ומועקה,...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

תמרה/גאולה שינה

תמרה/גאולה שינה ספר דיגיטלי – הוצאת Booxilla את הנובלה תמרה, התחלתי לקרוא בסקייטפארק בהרצליה, בן התשע וחצי שלי ביקש שוב להתאמן ואני מצוידת בנעלי התעלמות וקסדת האופניים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

פגישה עיוורת - או איך הכרתי את בעלי

    את אבירם היכרתי בגיל 29 וחצי. בפגישה עיוורת. הפגישה ההיא נערכה ב 1/1/97 ואנו עדין ביחד. שני ילדים נוספו ואני עדין מאושרת....

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה