הבלוג של Karen Agmon

בעיקר ספרים

ספרנית ומידענית - עובדת כספרנית רפואית בספריה הרפואית המקסימה של תל-השומר. ספרים הם אהבתי הגדולה. [email protected] https://www.facebook.com/karen.agmon

עדכונים:

פוסטים: 186

החל ממרץ 2014

ושוב מריבה – רשימה

 

 בלילה אתמול שוב הם רבו, מריבה קשה, פוצעת. באחת עשרה ועשרים בלילה.

בלילה שבסיום החג, הלילה שלפני החזרה לשגרה.

בשבת לפני זה הם דיברו, דיברו ודיברו ודיברו. הילדים ישבו מול הטלוויזיה – טלוויזיה שמחקה מסך קולנוע. היא הכינה להם פופקורן שיהיה להם כיף, והוא והיא מצאו את עצמם בחדר של הגדול מנסים לפתור בעיות של שבועות של חודשים של שנים.

החדר של הגדול הוא החיצוני בדירה, עד כמה שבאמת יש חדרים חיצונים בדירות תל אביביות, רגילות. אולם החדר מלא באור, שני חלונות גדולים יש בחדר הזה, אחד שהשקיף לים שכעת הוא הולך ונחסם בבנייני ענק, והשני שהילד אומר שביום טוב אפשר לראות ממנו את הרי ירושלים  - היא מאושרת שהילד שלה שנראה לה רציני מידי לגילו מגלה חלקיק קטן של מחשבה אופטימית – מי שמאמין שהוא רואה את הרי ירושלים, מחדרו בתל אביב, ודאי שיש בו זרעים של אופטימיות.

בעלה ישב שם בחדר של הילד עם המחשב שלו ועבד, כל הזמן הוא עובד. בכל דקה פנויה הוא יושב מול המחשב שלו ועובד, היא פיתחה רגשות של תיעוב למחשב הזה, הקטן, הקל – זה שהוא לוקח אתו לכל מקום. כאילו שמקום העבודה שלו יתמוטט בלעדיו, כאילו, שהארץ תיעצר, כאילו שהעולם יקרוס אם הוא יפסיק לתקתק. היא כועסת עליו, הוא מתקתק לו במחשב שלו בזמן שהיא חותכת פורסת מנקה מבשלת מכבסת מגישה מורידה, והוא מתקתק ומתקתק. שבת והוא יושב שם בחדר של הילד עם המחשב. והיא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת. “צריך לדבר” היא אמרה לו. “תדברי” הוא ענה לה והיא שמעה את הכעס בקול שלו. היא יודעת שהוא עייף מדיבורים. נדמה לה שהם רבים את אותה המריבה שוב ושוב.

הוא אומר לה שהיא לא יודעת לריב, שהיא רבה באלימות שככה אי אפשר, שככה הוא לא יכול להקשיב לה, שהיא צועקת ומתפרעת, והיא אומרת לו שבמקום שכל הזמן יבקר אותה שיקשיב למה שיש לה להגיד. וכבר זה מתחיל עם כעסים ועצבים וביקורות שליליות. לא שהיא חושבת שיש כזה דבר ביקורות טובות. הוא בן הזוג שלה לא המבקר שלה. שיפסיק לבקר אותה. היא רוצה להגיד לו שמעכשיו והלאה ולעולם לעולם, שיגיד לה רק דברים טובים, שרק ייתן לה מחמאות, שרק יגיד לה שהוא אוהב אותה.

היא לא אומרת לו את זה, גם היא עייפה מדיבורים.

“רוצה שניפרד?” היא שואלת אותו בעייפות. “מה את רוצה?” הוא שואל אותה בחזרה.

היא רוצה להגיד לו שהיא רוצה שהוא יאהב אותה כמו פעם כמו בהתחלה. אבל היא לא אומרת את זה כי זה נראה לה לא לעניין, זה נראה לה מגוחך ותלוש. והיא עונה שהיא לא יכולה להמשיך ככה. שהיא מרגישה שהיא חיה לבד. שבכלל אין לה בן זוג, שבכלל הם לא חיים יחד. היא אמרה לו שהיא חושבת שהיא הפכה לנותנת שירותים. היא נותנת שרותי מזונות כביסות ניקיונות ומין.

והוא מתעצבן, “את מדברת כאילו רק את עושה” “רק אני עושה” היא מסכימה מיד. “הבעיה שלך היא שאין לך מושג מה זה נקרא לעבוד, הבעיה שלך שאין לך שום מושג מה זה אומר לקום בבוקר ולעבוד” והיא שוב מרגישה את הזעם שפורץ בה.

היא לא יודעת מה זה לעבוד? היא שהכירה אותו בשנות השלושים המוקדמות לחייה, היא שפרנסה את עצמה, לגמרי לבדה ולגמרי בצורה שאפשרה לה נסיעות וטיולים ומסעדות וסרטים ולימודים, היא אינה יודעת מה זו עבודה? ומה, לפי דעתו היא עושה כל היום. אם איננה עובדת? רק שהעבודה שלה היא עבודה בלי סיפוקים ובלי תגמולים ובלי פרנסה.

והיא כועסת על עצמה, איך היא עם כל הלימודים שלה, עם כל הניסיון שצברה איך היא זו שיושבת בבית ועובדת בניקיונות ובישולים. והיא כועסת על עצמה וכועסת עליו.

“הטעות הכי גדולה שלי הייתה שלא חזרתי לעבוד”. היא אומרת. והוא מושך בכתפיו. “את בחרת” והיא שוב מתעצבנת, האומנם היא בחרה? האומנם זה מה שהיא בחרה? באמת זאת הייתה הבחירה שלה? הרי הם יחד בחרו, הם יחד הסכימו שאי אפשר ששניים יעבדו כל היום. אבל אין לה כוח לשוב ולדבר על זה, נגמרו לה הכוחות, ונגמרו לה המילים.

והם שותקים ויש שתיקה בחדר שמשקיף לים שהולך ונעלם.

והיא אומרת לו “אני אוהבת אותך, אתה אהבת חיי” והוא אומר לה “אני לא בטוח שאני כבר מאמין לזה” והיא אומרת לו “זו האמת.”

ושוב הם שותקים. ואחרי השתיקה יש דיבורים. והיא מנסה להגיד מה היא רוצה, אבל להגיד את זה שיהיה ברור ומובן שלא יישמע כמו תלונה, רק כמו רצון. והוא אומר גם דברים עליהם וגם עליו מספר לה על העומס שלו, ועל ההתמודדויות שלו, ולאט לאט המתח מתפוגג ולאט לאט יש בחדר שלווה ותמיכה ורוגע.

והיא חושבת לעצמה שאולי בכל זאת למרות הכול הם יכולים לעשות את זה ביחד, הם יכולים לחיות את החיים האלו ביחד.

יומיים וחצי עברו, יומיים וחצי של חיים, יומיים טובים זורמים, בערב הייתה מסיבה, כזאת שעושה מצב רוח טוב, והילדים נהנו והשתתפו ופטפטו והיה לה נעים לראות אותם ככה משחקים ומתערים. והם חזרו הביתה במצב רוח טוב, והיא לא דמיינה , היא לא דמיינה ולא ציפתה ולא ראתה את “זה” מגיע. אבל “זה” היגיע.

באחת עשרה ועשרים בלילה, הילד אמר משהו והאבא ענה משהו והאמא לא הסכימה למשהו….

ושוב מריבה. ושוב התפרצות ושוב הזעם הזה.

אין שום חסדים במריבות ליליות. אין שום חסדים בצעקות שצועקים אותן בשקט, אין שום הקלה. רק יובש שפוצע את השפתיים, וגרון שנסדק מבכי.

עוד מהבלוג של Karen Agmon

תצוגה מקדימה

סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן

פעם בכמה זמן מגיע ספר כזה, ספר שתוך כדי הקריאה בו, הלב שלי נדחס פנימה. מתקפל לתוך עצמו, והעור הופך לגבשושי, עוקצני, ואין אוויר.  אני קוראת את הספר ואין לי אוויר, ומועקה,...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

תמרה/גאולה שינה

תמרה/גאולה שינה ספר דיגיטלי – הוצאת Booxilla את הנובלה תמרה, התחלתי לקרוא בסקייטפארק בהרצליה, בן התשע וחצי שלי ביקש שוב להתאמן ואני מצוידת בנעלי התעלמות וקסדת האופניים...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

פגישה עיוורת - או איך הכרתי את בעלי

    את אבירם היכרתי בגיל 29 וחצי. בפגישה עיוורת. הפגישה ההיא נערכה ב 1/1/97 ואנו עדין ביחד. שני ילדים נוספו ואני עדין מאושרת....

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה