השילוש הקדוש שלי – ילדה – אמא – אישה

אומרים שגברים לא מבינים את הנשים. מה הפלא? בעיני נשים הן עולם ומלואו בגוף אחד והעולם הזה משתנה ומשנה תפקידים ללא הפסקה, כמו ניצן ההופך לפרח ונובל לאטו

ROSE

הילדה

נולדתי אחרי המלחמה. הגחתי לעולם החדש, העולם שזכר את הרע ורצה לעשות רק טוב.

נולדתי כי אמא שלי לא יכלה להשלים עם החלל שנוצר אחרי אבדן התינוקת שלה, התינוקת שלא הייתה מספיק חזקה כדי לשרוד את הזוועות. לולא מותה כנראה הייתי נשארת ביצית מבוזבזת. אך לא, אני כאן, כאן כדי למלא את החלל, להצדיק את קיומי ולכפר על הצרות שגרמתי בדרכי לכאן.

אני יודעת שהיא אהבה אותי, אהבה באופן מאד טכני, אהבה בדרך היחידה שידעה לאהוב. במסירות ובדאגה לכל צרכי, עבדה בלי סוף כדי שיהיה לי, אבל אני רציתי חום, חיבוק, תמיכה, גאווה, גם לשמוע ולהרגיש את האהבה שלה, הידיעה לא סיפקה אותי.

לאבא שלי לא היה חלק בקרב הזה. הוא עטף אותי באהבה, פינק אותי בכל דרך שאמא שלי אפשרה לו, והעריץ אותי. הייתי הילדה הקטנה שלו.

הייתי מוקפת גם באהבת המשפחה המורחבת. אבל שום דבר לא סיפק אותי, חיפשתי להיות הילדה האהובה של אמא.

הילדה הקטנה ההיא עדיין חיה נושמת וכואבת בתוכי.

האמא

לזה ייחלתי. להיות אמא, להיות אמא אחרת. אחרת מאמא שלי.

להיות אחרת מתחיל בלהיות אמא צעירה, ואכן בגיל עשרים ואחת כבר הייתי אמא. ובגיל פחות מעשרים ותשע הייתי אמא לשלושה ילדים. ילדה שהביאה לעולם ילדים. ילדה שלקחה על עצמה אחריות ועול בלתי ניתנים להבנה עד לרגע שהמציאות כבר הייתה כאן ואי אפשר היה לשנותה.

ילדים הם חלומה של כל אישה, מימוש הנשיות והשליחות שלנו בעולם הזה. היעוד והתפקיד האולטימטיביים של כל אישה, ולזה הכנה או הדרכה אין.

ראשית עם הידיעה על ההיריון באים האושר הגאווה השמחה, וההתרגשות. לקראת הלידה, ואז פתאום מציפים הפחד והחשש מהכאב ומהלא נודע, ולבסוף מגיע הייאוש בגלל הקושי העייפות ונטל האחריות.

כל זה נמחק בשנייה בגלל חיוך אחד קטן של התינוק, והתחושה שלמען היצור הקטן הזה אני מוכנה לעשות הכול, אבל הכול, ממלאת אותי בכוחות מחודשים.

עם הזמן החיוך מתחלף במעשה קונדס, אחר כך בהצלחה, בגאווה בנכד שנולד. תמיד אמצא את הסיבה להרגיש שאני מוכנה לתת את כולי, אך תחושת הדאגה והפחד לשלומם נשארים ולא משנה בני כמה הם.

אמא נשארת אמא, גם כאשר מתווסף התואר הנכסף של סבתא. זאת אותה הגברת בשינוי אדרת.

אני אמא בכל רמ"ח אברי. אמא כמו שרציתי להיות. אוהבת, מחבקת, אולי אפילו יותר מידי, משתדלת לתת את מה שהילדים צריכים וגם את מה שהם רוצים, להיות קצת גם חברה שלהם, לתת להם את הביטחון שאני כאן עבורם תמיד ובכל מצב ובלי שיפוט. מעריכה ואוהבת אותם בלי קשר לכלום, רק בזכות עצמם, בזכות היותם מי שהם, הילדים שלי.

האמהות היא מרכז חיי. הכול מתנהל סביב זה. הכול נמדד על פי זה. זה גורם לפעמים לכאב אבל זה גם מקור כל הטוב.

האישה

רק לאחרונה, בשנים האחרונות גיליתי שמתחת למעטה השכבות של הילדה והאמא שבי, מצוי עוד משהו שלא נתתי עליו את הדעת, עוד משהו ליתר דיוק מישהי הקרויה והמרגישה אישה. ניסיתי לדכא את ה"משהו" הנוסף הזה כי לא חשבתי שיש לו מקום לצד מאמצי להצליח בתפקיד חיי כאמא, ובטח שלא הייתה לזה לגיטימציה בחיי לצד אמא שלי שבעיניה כל הנאות החיים הם מותרות.

אמא שלי עשתה רק מה שצריך, דרשה גם ממני לנהוג כך, ולהיות אישה על כל המשתמע מכך לא נכלל אצלה ברשימה. עבורה האהבה הייתה מיותרת ומין היה בעיניה עוד תפקיד מתפקידיה של הרעיה, משהו לא מוסרי, משהו שלא מדברים עליו.

רק לאחר מותה, כשהרגשתי משוחררת מפחד הביקורת שלה, התחלתי להרשות לעצמי להיות אני, לתת מקום לרגשות שלי במלוא עצמתם, להצהיר כבל עם ועדה כי עבורי האהבה היא סם החיים ואי אפשר בלעדיה. התחלתי להבין שבניגוד אליה אני זקוקה לאהבה, אני חייבת לאהוב ושמימוש נשיותי בכל עצמתה, היא זכותי, ולא באה על חשבון האמהות, ולא באה על חשבון המוסר.

בעני לנשיות פנים רבות.

נשיות מתחילה במאור פנים, בחיוך, בביטחון העצמי, בקבלת הגוף והנפש בכל גיל ועם כל המגבלות, ביכולת לקחת לעצמי את כל שחפצה נפשי כי מגיע לי, להסתכל במראה ולאהוב את שרואות עיני,            ביכולת לגעת בכל ולדעת שמותר, להתלבש וגם להתפשט, להריח טוב, להראות טוב, לרקוד ריקוד שכל הגוף שותף בו, לאפשר לגוף לדבר בשפה משלו, להיות מסקרנת ועוד ועוד….

כמה טוב לחוות את החיים בכל עצמתם, כמה טוב לתת דרור לגוף ולנפש, להכיר במה אני רוצה מה טוב לי ולדעת שזה בסדר ושמותר לי.

קצת מאוחר אבל לא מאוחר מידי.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.