הבלוג של ג'ולי קייט

juliek

עדכונים:

פוסטים: 8

עוקבים: 0

החל מאוקטובר 2016

מתחילת ינואר 2016 ועד היום נרצחו בישראל 21 נשים. אלה היו אימהות, בנות, אחיות, שכנות… לא נשתוק נוכח התופעה המזוויעה הזו! לא נתן למצעד המוות הזה להמשיך! על כולנו מוטלת האחריות למנוע את הרצח הידוע מראש! על כולנו לקרא את הכתובת שעל הקיר! על כולנו להשמיע את זעקתן השקטה!

24/11/2016

3(534)

לא פעם חשבתי עם עצמי מה חש אדם הנידון למוות. מה עובר במוחו ברגע בו הוא יודע כי ימיו ספורים וכי בעוד זמן קצוב, חייו יסתיימו. הרי כולנו בסופו של יום בני תמותה, אך רובינו יכולים להרשות לעצמינו להכחיש, להדחיק… מוות זה משהו רחוק, בלתי נתפס, וטוב שכך.

אז איך חש אדם אשר ממנו נלקחת הפריבילגיה להכחיש את המוות? האם הוא מעביר במוחו את כל חייו, על רגעי האושר והכאב שבהם, מתנחם בהצלחות ומבכה את הכישלונות? האם חושב על היקרים לו והכיצד יותירם בלעדיו? האם פוחד מן הכאב? מן הריק שיגיע אחריו? האם מדמיין את המקום אליו נשמתו תעבור בסוף, אם מאמין בכך? או שמול עיניו יש מסך של ריקנות, אטומה וקהה, והוא פשוט בוהה אל חוסר הוודאות, ללא יכולת לחשוב על דבר?

מאיפה הכוחות לצעוד צעד אחר צעד, בהליכתו האחרונה אל ההיעדר, אל הכלום? צעד אחר צעד אחר צעד…

עשרות נשים, ילדות, אימהות שחיות לידינו, ממש כאן, בחצר האחורית, נמצאות כעת בצעדה אל הגרדום. הן חולפות על פנינו בהליכתן אל התהום, ואנחנו לא מבחינים בהן. עד שהן נופלות, נעלמות בתוך החושך, בשקט וללא כל טקס, בלי להפריע, כפי שהן חיו כל חייהן. ואז מתפרסמת כתבה קטנה בעיתון עם תמונה של אישה מחייכת. ואני שואלת את עצמי, האם אז, בתמונה, היא ידעה? האם כבר אז החל המסע הזה, העקוב בדם, אל האבדון? האם מאחורי העיניים והחיוך הנבוך הסתתרו מחשבות כואבות, פחד מקפיא? רובן לא זעקו לעזרה. הן הלכו בשקט אל השחיטה, מבלי שאיש הושיט את ידו בכדי להפסיק את המסע השקט והנורא.

מוות ידוע מראש… משפט קשה. קשה מידי כדי להכיל, אז החברה מדחיקה. זה רחוק. זה לא ברחוב שלנו, זה ברחוב המקביל… בעולם המקביל… והן נכנעות, כמו שרק הן יודעות. עוטפות את ראשן, משפילות מבטן וממשיכות את צעידתן. מצעד הצללים.

תפקחו עיניים! אולי בדיוק כאן, מתחת לאף שלכם, עוברת ויה דולורוזה של עוד אישה. בלי רעש. בלי צעקות. בלי הדגשה בטוש אדום.

זהו אותן! חבקו אותן! תשאלו אותן מה בליבן! ותעשו הכל, כל מה שרק אפשר כדי לשנות את הנתיב, כדי שהגורל המוכתב בדם יתחלף בגורל אחר, בתקווה לחיים.

אל לנו כחברה להדחיק את כאבו של הזולת. להתעלם ממנו. להפקיר אותו.

אל לנו לעמוד מהצד ולספור את צעדיו, פן הד הפסיעות ילווה אותנו עד יומנו האחרון. צעד אחר צעד אחר צעד..

כל הגיבורות שקפחו את חייהן, מבלי להפריע לאיש, מבלי לעשות רעש, מבלי לזעוק. יהי זכרן ברוך..

 

עוד מהבלוג של ג'ולי קייט

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

כמיטב יכולתך

אז הגעת למקום החדש. צעירה ''ירוקה'' ומבולבלת. מנסה לעשות את הטוב ביותר. כדי להצליח. כדי שכולם יהיו גאים בך. אולי תקבלי איזו תעודת הוקרה על הדרך. או שתצאי לקצונה. את מנסה לעשות...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

אני פמיניסטית ואני ממשיכה לקפוץ

בני הבכור חזר הביתה בצהריים ושלח לי הודעה: "אני בבית אימא, הכנתי שיעורים, חיממתי את האוכל, אוהב אותך" אני לא מחכה לו בבית לבושה בסינר, בוחשת בסירים. לא... אני עובדת. אז...

תגובות

פורסם לפני 3 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה