על מה נשתנה? ובמילים אחרות, תנו לשאול ולא חובה בשקט!

"החג הזה הוא חתיכת חג כבד" אמירה ששמעתי כמעט מכול מי שיצא לי לדבר עימו בימים האחרונים. השילוב הזה של ניקיונות, בישולים, ההחלטה איפה מארחים? לאן הפעם הולכים? מי מוזמן? וזמן המשפחה שלפעמים כבר יוצא מהאף,  יוצרים באופן סמלי (וייתכן שזה בכלל מתוך גאונות של אלוהינו במרומים), תחושה כי כול אחד ואחת מאתנו נמצא בעיצומו של בניית פירמידות, שהזיעה ניגרת על המצח והידיים זועקות מכאב.  בחג הזה המצריך עשייה אקטיבית והתמודדות עם כול מה שאגרנו לאורך השנה, יש תחושה של סיר לחץ דרוך שעוד שנייה ועומד להתפקע, כול הדרך עד לרגע הזיכוך, שמגיע עם תחילת הסעודה ושאחד מי יודע מגיע לשלושה עשר מדיא (מידות הרחמים, לכול מי שתמיד תהה ולא ביצע גוגל:)). הפער הזה בין ההיבט הרוחני של החג, להיבט הפיזיולוגי ומהמנטאלי, יכול להיות מתיש ולא נוח מחד, אך מאידך יש בו משהו שמזיז דברים בבטן ומעורר מחדש, בחג הפסח יש חופש מוגבל בשעבוד שמשחרר.

befree

עבור מי שידועה בשאילת שאלות, אני נהנת מהלגיטמציה והעידוד לחקור ולשאול שאלות על שינויים ושוני אשר ניתנים לילדים , הבקשה הזאת לדרוש  ידע, לעצור ולחשוב ולתת את התשובות, היא משב רוח מעניין בתקופה של ריצה על החיים ולא של החיים. היום בעידן שהכול מהיר, של סיפוק מיידי, של כאן ועכשיו, יש הרבה תוכן, נתונים ומידע, אך נראה כי המהות וההגות הולכים לאיבוד בתוך השפע האינסופי, אנחנו שואלים שאלות אך לא תמיד באמת מקשיבים לתשובות, או שמקבלים את התשובות באופן נחרץ מבלי לבדוק דברים לעומק, מקבלים את הדברים כפשט, מקבלים את המידע על מגש של כסף, אך שוכחים להפוך אותו לידע, בתהליך חשיבה שאינו רק מצריך לזכור בעל פה ובתמצות .

הקושיות בחג הפסח,  יכולות להביא להתחדשות לא פחות מניקיונות, או פריחה של אביב אחרי גשמי ברכה, אם רק ניתן להם מקום, אם לא נשכח להיות סקרנים ולדעת שאנחנו לא באמת יודעים הכול, שתמיד יש מקום ללמידה, גם אם נראה שהכול כבר ידוע מראש.
ואם לחזור לשאלה מה נשתנה הלילה הזה מכול הלילות? והאם בכלל צריך שמשהו ישתנה?  בשאילת השאלות עצמן טמונה התשובה, עצם זה שאנחנו עוצרים רגע לחשוב על השאלות, אנחנו משנים את ההרגל של השגרה, אנחנו מונעים ביום יום מכוח ההרגל, מהשגרה, מאזורי הנוחות, והלילה הזה, אנחנו משנים הרגלים גם אם זה לזמן קצוב. בין אם זה בשינויי המזון ואי אכילת החמץ, או בין אם זה להיות משפחתי שבא לי להיות זאב בודד, אני מוצאת את עצמי נשאבת להיות חלק מההגדה, מהיסטוריה רבת שנים, מהרצון להיות החכמה, מתחושת אי הנעימות כי יש בי קול לעיתים ציני, שקצת רשע , מהעובדה שאני אוהבת את התמימות ולא בא לי להתפקח מהאשלייה, ומכך שאני הקטנה שיודעת לשאול, אך בא לה הפעם לא לדעת ולהיות השקטה .

אז הלילה הזה, בעודכם יושבים עם המשפחה, נזכרים בפרעה, משה ומרים, תזכרו שהשוני והשינויים מתרחשים כול הזמן, שבעצם החיים הם ספירלה הנעה קדימה, וגם  אם אנחנו נחזור לאותה נקודה, כול שנה, נגיע אליה ממקום אחר גבוה יותר.

הרי גם אם ההסטוריה חוזרת על עצמה אנחנו יכולים להגיב באופן שונה ולא לקבל את המציאות באופן של אמת מוחלטת ואחת.

Freedom-let-my-spirit-fly

אני מאחלת לכולם חג שמח, חג בו הקול המשעבד בתוכנו, ישתחרר קצת, עתה שהוא קצת יותר בוגר ומבין,
חג בו נתחבר למנהיגות שבתוכנו, ונזכור כי גם אם לעיתים אנחנו מגמגמות,  בפועל מנהיגות אינה דמגוגיה בגרוש, אלא חזון ואקטיביות מעשית,
חג בו נתחבר למנהיגות הרוחנית שמקורה במרים הנביאה, כי באמצעות כוח מנטאלי ועידוד מוראלי, השמיים הם תחילת הגבול, ומקפצה לתפוס כוכב בנסיקה,
חג בו נכבד את השגרה אך נזכור כי רק משינויים אנחנו יכולים באמת לפרוץ ושבפועל הכול סביבנו נע ונד וחבל שנפסיד את הרכבת רק כי אנחנו מפחדים לחיות.

תאהבו, תחגגו, תשתנו ותשארו אתם,
ממני,
מורן שבתאי.

images (5)

[youtube ANyPxKq9pQhWexfpajZXUkf__uoUXc2cv4Pz6iOmoBOvhBI_M1hLJCPkxvBPAYmQN6RpN4euyc8E8_7RnOPSlqOIfXiI5ETOWQ nolink]

 

Ready2Be
נולדתי לרוץ ונולדתי לאהוב ופתאום גיליתי שנולדתי לכתוב, בנוסף לאהבה לשלושת הדברים, החל לבעור בי הרצון לשתף בתהליך שלי כיזמית חברתית בצעדיה הראשונים. אז נכון שעל הכתוב אני בת 37 ובהכשרתי מהנדסת תעשייה וניהול, אך בפועל אני ילדה אינדיאנית נצחית שמאמינה כי על ידי אותנטיות וכנות ניתן ללמוד, לצמוח לשנות ולהשתנות. יוצאת למסע אישי וחברתי של דיאלוג וירטואלי, מול עצמי מולכם/ן , אשמח אם תצטרפו למסע