הבלוג של jordan611

jordan611

סטודנטית לכלכלה באונ' תל אביב, שופוהוליק בפנסיה, עבד נאמן לריטלין 30. ברוך הבא :)

עדכונים:

פוסטים: 3

החל מיולי 2016

בעקרון אני אמורה ללמוד עכשיו, יש לי מבחן עוד 3 ימים אבל לאחר מקרה שהיה לי בבוקר החלטתי להפסיק לשתוק.

התלבטתי לא מעט לגבי הפוסט הזה.

לא ידעתי אם כדאי, אם אני ‘מוכנה’, מה אני חייבת בכלל למישהו בעולם הזה?

לא מגיע לי לבצע שינוי בלי שכל אחד ידחוף את האף שלו ויתעניין בסיבות?

אז מסתבר, שאנחנו חיים בחברה שכל אחד אוהב ‘להתעניין’ מה ולמה, מה אתה, במי אתה מאמין, עם מי אתה במיטה, האם ‘רק ביבי’ או רק ‘לא ביבי’ , כמה קיבלת בפסיכומטרי, למה נפרדתם ,למה אתה יושב לבד, למה קמת רק עכשיו, למה אתה לא אוכל מספיק ולמה אתה אוכל יותר מדי.

כל מיני שאלות שחלקן פשוט לא עניינו של אף אדם!

נולדתי במרכז, גדלתי במושב, התנדבתי בבני המושבים ובמשמר הגבול.

מגיל צעיר הרגשתי הרגשה יוצאת דופן,

בגן הגננת רצתה להשאיר אותי שנה כי ‘לא הצלחתי לשבת יותר מ5 דק’ ומפריעה לאחרים’

הייתי חולמת בהקיץ, היפר אקטיבית, נכנסת למעגל אינסופי של מחשבות ונכנסת לעולם משלי.

מעולם, מכיתה א’ עד י’ב לא הצלחתי לכתוב עבודה לבד.

הכתב שלי נוראי והאותיות מתחלפות לי, ולחשב ‘בראש’ 6+7 זה אתגר.

לא שלחו אותי לאבחון בכל 12 שנות לימודי, כי לא לכולם קל להשלים שלילד שלהם יש ‘בעיה’ וזה בסדר גמור ואני מבינה. אבל מה לעשות, חיים שלמים לבד עם ADHD  ודיסלקציות מכניסים לדכאון.

הרגשתי שזהו. מגיל מאוד צעיר הציונים בבית הספר, היחס מהמורים, היחס מהסביבה, אפילו היחס שלי אל עצמי- גרמו לי להרגיש כמו כלום.

היום כשאני רואה את היוזמה החדשה של משרד החינוך ‘לתת 5′. אני מתחלחלת. לחשוב כמה בני נוער מאמינים עכשיו שאם הם לא לומדים 5 יח’ מתמטיקה הם (וככה לפחות אני הבנתי מהיוזמה) לא יצליחו בחיים ורק חסר שיפקידו את תעודת הזהות במשרד הפנים ויעופו מפה.

אז החלטתי ללכת לפסיכולוגית. הפסיכולוגית הפנתה אותי והנוירולוג הפנה ל -T.O.V.A   ׁׁ)מבדק שכביכול בודק אם יש ADD/  ADHDולדעתי הוא בדיחה).

הלכתי ועשיתי והנוירולוג רשם לי מרשם לריטלין 30 LA “לקחת כל יום”.

(עשיתי גם את האבחון של מת”ל, לא בשביל הפסיכומטרי, אלא כי אני לא חושבת שה’טובה’ בודק משהו ורציתי בדיקה יותר מעמיקה, והתגלה שם באמת שיש לי בנוסף ל :adhd דיסלקציה, דיסקלקוליה ודיסגרפיה..).

לא ביקשתי התאמות בפסיכומטרי למרות שמת”ל המליצו לי, ואחרי 2 פסיכומטרי, ידעתי שאין ברירה ואני צריכה לשפר בגרויות. נרשמתי למכינה של אונ’ תל אביב שיפרתי מ86 ל109 ונרשמתי והתקבלתי לכלכלה בתל אביב.

כל התהליך הזה, אני מודה, גרם לי להתרחק מעצמי. ממי שהייתי ‘פעם’. היום כשאני מסתכלת אחורה אני לא מכירה את עצמי מרגיש לי שהייתי אדם אחר לחלוטין ואני מרגישה כאילו ‘הפסדתי’ 20 שנה. ולמעשה נולדתי מחדש.

החלטתי שהשם שלי לא משקף את מי שהפכתי להיות, והאמת היא שמעולם לא הייתי מחוברת אליו. ולכן לפני מס’ שנים הלכתי למשרד הפנים ושיניתי אותו. לא התייעצתי עם רב, לא עם אסטרולוג, ולא אף סמכות אחרת כלשהי. פשוט שאלתי את אמא מה היו השמות הנוספים שהיא חשבה עליהם (בזמנו) לקרוא לי ובחרתי מתוכם.

בהתחלה זה היה מוזר, אני מודה.

משפחה, חברים, לשנות את השם בתעודת זהות, בדרכון, בכרטיס קופת חולים, כרטיסי חבר מועדון של כל מיני חנויות, פייסבוק, כל השאלות מכל מיני אנשים “למה שינית??”, “טוב שנזכרת”, “התייעצת עם רב?”, “אני לא מתכוון לקרוא לך ירדן” ועוד משפטים שונים ומשונים.

השם הישן שלי זה ה’קריפטונייט’ שלי,

כל פעם שמישהו שקרוב אלי מתבלבל, או מזכיר לי זה כמו אגרוף לבטן. למה? כי זה מזכיר לי ש20 שנה מהחיים שלי נלקחו ממני ומעולם לא יחזרו. בנוסף, רק לידיעה, ההורים שלי התרגלו אחרי שבועיים. ואמא שלי אפילו שיתפה איתי שכבר היא חושבת עלי כעל ‘ירדן’ שזה נראה לה כל כך ‘טבעי’ שאני ירדן. ואני לא יכולה שלא לתהות, על כך, שאם ההורים שלי התרגלו אחרי שבועיים, ושעבורם זה כבר טבעי.. איזה תירוץ יש כבר לאחרים לא להכיל את השינוי?

“אבל אנחנו חושבים שהשם הקודם שלך היה מאוד יפה” אמרו לי מספר קרובים.

 זה בסדר גמור, יופי, אבל לא מדובר במה שאתם חושבים, אלא בהחלטה שקיבלתי ובזה שתכבדו את ההחלטה הזאת ותכבדו אותי.

“אוי סליחה התבלבלנו”

אם ההורים שלי כבר לא מתבלבלים אני חושבת שלאף אחד אין את הזכות הזאת. אתם לא בטוחים? אל תפנו, אל תגידו, כמו שיש מילים שלא אומרים, היכולת לשלוט על מה שיוצא לנו מהפה.. ככה אותו הדבר.

זה שביקשתם סליחה לא לוקח ממני את התחושה הדוחה שהרגע עברה בי. שהבנתי שחלק ממני מת.

יצא לי לדבר עם לא מעט אנשים שגיליתי שרצו לשנות את שמם (אבל לא שינו כי פחדו ממה שהחברה תחשוב, או לא רצו לפגוע בהורים וכו’), ובעצם אם אדם לא מרוצה ממשהו בחייו לא מגיע לו לבצע את השינוי הזה? גם אם הוא נוגד את מה שהחברה מצפה ממנו?

אם מישהו החליט בשבילי איך יקראו לי בגיל שבוע, זה אומר שאני חייבת לאהוב את השם?

אם מישהו מרגיש שהוא אוהב את בני מינו, אבל החברה מצפה ממנו להיות ‘סטרייט’ זה אומר שהוא צריך לחיות בארון כל חייו?

אם אדם לא מרוצה ממשהו בגופו, לא מגיע לו לבצע את השינוי? אם זה יגרום לו להרגיש טוב יותר?

מתי נכבד את הפרטיות של האחר?

מתי נלמד לקבל כחברה את השוני של כל אדם ואת הזכות של כל אדם להיות שונה?

ויש כל מיני אנשים.

יש אנשים שאוהבים לאכול קודם את הקינוח, ויש כאלה שאוהבים ללכת עם מגפיים בקיץ, ויש שאוהבים קעקועים על כל הגוף, כאלה שאוהבים להתבודד ולחלום בהקיץ, ללכת לים למרות שהם מסנוורים, ללכת לישון באוטו כשיש הפסקה בעבודה או בלימודים, לאכול מרק בקיץ, לשיר באוטו כשיש שיר שהם אוהבים, לרוץ כשהם מאחרים, לעשות סלפי במקומות ציבוריים, לרקוד כמו רובוט במועדונים, לצבוע את השיער במליון צבעים, לשיר בקריוקי גם כשמזייפים, ולבחור לא לקפוץ גם אם כולם קופצים.

בסופו של דבר, חיים פעם אחת, אז תחיו למען עצמכם ולא למען אף אחד אחר.

~מוקדש לכל ‘יוצאי הדופן’~

ירדן.

Picture 043

עוד מהבלוג של jordan611

אסון התאומים 11.9

מדי פעם אני חושבת על אסון התאומים. קשה לי להסביר לעצמי למה, אבל משהו ביום הזה מעביר לי צמרמורות עד היום. 11.9.2001 יום שמשי, אני חושבת ששעת צהריים מאוחרת.. ונחתי בחדר אחרי עוד יום מייגע בבית הספר. אבא טס לניו-יורק לפני מספר...

תגובות

פורסם לפני 3 years

מאק המלצות

דבר ראשון, אז החלטתי לכתוב פוסט על איפור ממאק (או לפחות על חלק ממנו). הסיבה שאני מעלה את הפוסט בכלל זה בגלל שחיפשתי שעות המלצות על מוצרים של מאק וגם כשכבר מוצאים לא יודעים מה האינטרס האמיתי של כל הממליצים. דבר שני, אני...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה