הבלוג של יהונתן דורון-"כל מה שילד צריך"

jondoron

היי, אני יהונתן דורון,אבא,בן זוג,איש חינוך ומנחה הורים ומרצה ברחבי הארץ עם ההרצאה שלי - "כל מה שילד צריך". יצאתי אל המסע שלי בחינוך לפני 15 שנה כמדריך נוער בפנימיית "הדסים", משם המשכתי לעבודה עם נוער בהר... +עוד

היי, אני יהונתן דורון,אבא,בן זוג,איש חינוך ומנחה הורים ומרצה ברחבי הארץ עם ההרצאה שלי - "כל מה שילד צריך". יצאתי אל המסע שלי בחינוך לפני 15 שנה כמדריך נוער בפנימיית "הדסים", משם המשכתי לעבודה עם נוער בהר חברון, ומשם המשכתי אל ביה"ס הדמוקרטי "קהילה" שבתל אביב,שם ניהלתי את התיכון והייתי המלווה החינוכי של הרכזים והמחנכים בבית הספר. לפני 5 שנים הפכתי לאבא בזכות ביתי הבכורה- מישל, ובער בי לצאת וללמוד הורות. הייתי לגבר היחיד בכיתת הלימוד במכללת לוינסקי במסלול הלימודים של מיכל דליות -"סופר נני", וסיימתי את לימודיי שם בהצלחה ואהבה גדולה. כיום אני מנחה הורים,רואה בכך שליחות עליונה וחשובה מאין כמותה,ורואה בכל משפחה שמגיעה ללמידה ולתהליך- משפחת סופר על:) במקביל אני מנהל מסגרת לילדים בגילאי היסודי עם בעיות התנהגות, וממשיך לעבוד עם נוער בסיכון בפנימיות, והצטרפתי לצוות המרכז של מיכל דליות. רק דרך חינוך נשנה את העולם,וההורות היא התפקיד הכי חשוב בעייני,בעולמנו :) אשמח לעמוד לשירותכן/ם תמיד,יהונתן

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מיוני 2016

16602979_1439364159438376_998889751877724643_n

לפניי שאני ניגש לנושא של “האכילה הרגשית”,
אני רוצה להדגיש דבר חשוב בנושא “השמנת יתר”.
ישראל היא המקום השני בעולם בהשמנת יתר בקרב ילדים.
אני פוגש הורים רבים שמוטרדים ועסוקים מאוד בתחושת התסכול,
 ואבדן השליטה מול ההשמנה ההולכת וגדלה של המתבגרים והמתגברות שלהם.

יחד עם זאת, אני לא מקבל את המונח הרפואי-חברתי : “סובל מעודף משקל”.
סבל, הוא מושג אישי. אובייקטיבי.
יש שמנים יפיפים ורזים כעורים.
יש שמנים שחיים יותר מהשכן הרזה שלהם.
 יש שמנים שחיים באושר,ורזים שחיים באומללות.

אז כאדם ששקל עד לפניי שנתיים 150 קילו,
אני רוצה להדגיש שלאף רופא/סבתא/דודה אין זכות לקבוע לנו מה סבלנו.
 אני אישית הייתי אדם שמן שסבל. אני.

אז אדבר על עצמי, ועל מקרים שאני פוגש בתהליכי הייעוץ למשפחות שאני מלווה.

כידוע,אוכל,מזון,טומן בחובו הרבה מעבר למקור אנרגיה לקיום הגוף.
אילו היה מהווה רק מקור לאנרגיה לצורכי קיום בלבד,
לא היה טעם בפינוק העילאי הזה שנקרא “חוש הטעם”.
כך שאני לא מחרים ומגמד לרגע את הצורך האנושי החשוב שלנו,
בהתענגות על אוכל. בעייני ולתפיסתי, זה בהחלט אחד מתפקידיו של המזון.
 לענג אותנו,בני האדם.

אנשים שמנים היו מאז ומעולם, כפי שגם אנשים רצים היו מאז ומעולם.
האחוזים של השניים בהחלט עלו, ובעידן השפע והג’אנק הנוכחי, 
 יש קפיצה גדולה לטובת אחוזי האנשים השמנים המהלכים על פני האדמה.

אצלי, ואצל עוד ילדים שזכיתי להכיר וללוות,בנוסף לצורך הטבעי להתענג על מזון,
 הצטרפו עם השנים עוד “בקשות” מאוכל.

ביקשתי שהאוכל ישקיט לי ולו לרגע את הכעס והעלבון.
ביקשתי שהאוכל ישקיט לי ולו לרגע את התסכול והפחד.
ביקשתי שהאוכל ישקיט לי ולו לרגע את המחשבות.
ביקשתי שהאוכל יסמן לי את היותי חופשי.
ביקשתי שהאוכל יעניק לי תחושת חום וקירבה. 
ביקשתי שהאוכל יהיה “החבר הכי טוב” בדיוק כשכולם יצאו מהבית.
 ביקשתי שהאוכל יהיה “האירוע המרכזי” בכל נופש מסיבה וחגיגה בחיי.

ביקשתי וביקשתי וביקשתי…

ביקשתי כי לא היה לי. 
כי התפתח אצלי חסך ילדי, שהלך וגדל עם השנים.
אותו חסך לא היה “אוכל במקרר” בהכרח.
 החסך יכול היה להיות שיחה,ליטוף,חיבוק,מחמאה,תחושת ביטחון וכד’…

אם אכילה, באה לתת מענה לחסכים רגשיים, 
שיכלו והיו צריכים לקבל מענה בדרך אחרת- 
 יש כאן בעיה, ולא התענגות מהנה.

אז מה לעשות מול אכילה רגשית?

אני אכתוב כאן כמה דגשים על מה לא לעשות,
 בכדי להימנע מאכילה רגשית של הילדים:

1. “ילד טוב משאיר צלחת ריקה” – מושג אשר שייך לתחילת המאה הקודמת,
עוד טרם האשמנו את העידן במילה “שפע”:) 
לא “ילד טוב”, אלא ילד, שרעב ממש, משאיר צלחת ריקה. 
הילד הזה יכול בהחלט להתנהג רע בין הארוחות והצלחות:) 
באמירה הזו, אנחנו שוחקים את מנגנון הרעב שנולדנו אתו.
ילד רעב יאכל כמה שהוא יכול לאכול,לפי הרעב ולפי הקיבולת.

אין לחבר בין התנהגות לאוכל.

2. “זה לאורחים!” – אמירה שלרוב מלווה ב”פליק” על היד של הילד,
כאשר הילדים חופנים את ידם בחטיפים שמחכים לאורחים.
הצבתם מזון מגרה על השולחן-יצרתם פיתוי-מנעתם מזון- יצרתם חסך.
עדיף לתת לילד שקית סנדוויץ’ שימלא בה מכל טוב, עד שיגיעו האורחים.
אם האירועים האלו קורים לא על בסיס יומי- לא מזה ילדכם יתפח.

3. “אני אראה איך תתנהג ואז אחליט אם אקנה לך את הגלידה שאתה כל כך רוצה” 
ואני שואל – מה הקשר?! מגיע לילד שלכם את הגלידה שהוא כל כך רוצה, כי מגיע לילד שלכם את הגלידה שהוא כל כך רוצה.
 יש בעיית התנהגות? תגיבו בהקשר התנהגותי. לא בהקשר אכילתי.

אין לחבר בין התנהגות לאוכל. גם קינוחים הם אוכל.

4.”מה יהיה?!אתה חייב לעשות דיאטה!!!” – משפט שבדרך כלל מגיע מפי סבתות,דודות ושאר המגזרים הנודעים בחוסר טאקט משווע:) 
המשפט בדרך כלל מגיע עם כניסת הילד לבית/לאירוע,
ואינו פוסח על אוזניי הילד, גם אם ההערה הזו מופנית,כביכול,להוריו.
 העקיצה,הטענה,ההטפה והקביעה המאוד פוגענית ורעה הזו (גם אם מקורה דאגה פולנית טהורה) מחלחלת חזק אצל הילד ויושבת ב”ספת ליבו השבור” לאורך שנים.
אחרי שנאמרת אמירה כזו, עליכם ההורים,לקיים שיחה עם המעיר/ה,
ולומר בקול שאינו משתמע לשתי פנים- עזבו את הילד שלי במנוחה!
 אני אגב, אעדיף לעולם עודף משקל על עודף חוסר טאקט,ביקורתיות ושיפוטיות.

5. הורים שמנהלים מעקב אכילה עבור הילד שלהם- 
הם סופרים לו כל משולש פיצה, כל בורקס, כל מלפפון,
ונחשו מה… הילדים של כל מנהלי היומנים עדיין שמנים.
כשהורה מספר לי שהוא נתן “מכה על הפה” לילד שדיבר אליו בחוצפה,
אני שואל : “וזהו, יותר הילד לא פנה אליך בחוצפה?”
ההורה משפיל את מבטו ואומר בקול חלוש : “הוא בהחלט כן…”
אז אני עונה : “אז אתה מבין שהמכה זה לא הפתרון לבעיה”.
אותו הדבר כאן- אם אתם מנהלים את יומן האכילה של ילדכם,
והילד שלכם לא משיל את עודף משקלו – סימן שאתם לא נמצאים בפתרון.
אני מהמר שאתם אף מרחיקים את הפתרון,וממש כמו “הענק הירוק”-
מעצימים את הבעיה.

לסיכום- כולנו ביחסים מורכבים יותר או פחות עם הדבר הזה שנקרא “אכילה”.
כמובן שיש חשיבות עליונה לניהול אורח חיים בריא בבית,
 עם תפריט בריא (לא בעד המרת “השוקולד” לחרובים,כי בעייני זה לברוח מהתמודדות עם “שוקולד”, וקיים “שוקולד” בעולם וצריך לדעת להתנהל איתו:)
 וארוחות מוסדרות לאורח היום,וישיבה משפחתית סביב השולחן,לא מול הטלויזיה ועוד ועוד… אבל כל אלו, 
 הם רק חלק מן המענה לו זקוק ילד שנמצא במצב שכבר פיתח הרגלי אכילה רגשית.

אני מאמין גדול שהפתרון לאכילה רגשית טמון במתן מענה רגשי.
בהליכה עם הילד יד ביד אל החסכים,הבורות שנפערו בו בפנים.
לעצור לרגע את הכל. להקשיב לשקט ולקולות. 
לנסות ולראות מה קורה באמת עם הילד שלי?
מה יכול להיות חסר לו?על איזה צרכים האוכל עונה לו?
מה הילד שלי “מבקש” מהאוכל, שאני כהורה שלו יכול להעניק לו?
לפנות להדרכת הורים/טיפול רגשי כזה או אחר, להתייעץ,
לחקור ולבדוק מה נכון לכם ובעיקר – לילד שלכם  :)

 

- בתמונות : אני לפניי שנתיים והיום, והשחקן מארק רופאלו,כעצמו וכענק הירוק:)

עוד מהבלוג של יהונתן דורון-"כל מה שילד צריך"

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

הסיפור עליי ועל בן, ולמה הפסקתי לאכול את חבריי הילדות שלי

  כמה מילים לפניי שאני ניגש לסיפור עליי ועל בן : כשהייתי ילד, רציתי להיות מוגלי. יותר מכל דבר אחר. רציתי להיות חבר של כל בעלי החיים, וכמו מוגלי וד"ר דוליטל וטרזן,...

תגובות

פורסם לפני 2 years
תצוגה מקדימה

כן ליד הילדים!!!

כשאדם נברא בעולם,מתרחשים דברים רבים. הצרכים שלנו נמזגים ,והופכים לרצונות.  והרצונות שלנו מגדירים לא פעם את מי שאנחנו. מהר מאוד מתרחש מפגש של האדם עם עוד אדם, ולשניהם...

תגובות

פורסם לפני 2 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה