הבלוג של אבא של עלמה

אבא של עלמה

ילד בן 38, חי בזוגיות גאה ולומד מה זה להיות אבא

עדכונים:

פוסטים: 7

החל מאוגוסט 2015

03/08/2015

כשחזרנו לארץ והחלטנו שאני אהיה זה שאשאר בבית מודה שדי שמחתי. אחרי חודש לא קל במדינת עולם שלישי הייתי צריך קצת תחושת בית, מזג אויר שפוי, קפה טוב ואוכל שלא ישרוף לי גם כשהוא נכנס וגם כשהוא יוצא.

צמד המילים “חופשת לידה” נשמעו לי הדבר הכי קסום בעולם! שלושה חודשי מנוחה בבית, מה רע? שלושה חודשים של בטלה. רביצה ללא הגבלה מול הטלויזיה, אולי איזה שופינג קצר בקניון, שנ”ץ קבוע כל יום ואחה”צ טיול באויר הנעים עם העגלה. נפלא לא?
אחלה. זה מה שנקרא לחיות בסרט.
כשדמיינתי את החופשת לידה האולטימטיבית עוד גרנו בתל אביב, בואכה שכונת פלורנטין. היה לי בית קפה עם מלצר קבוע שתמיד ידע לשמור לי בצד חתיכה מהעוגת שמרים שוקולד, חוף היה במרחק של רבע שעה הליכה, אם רציתי להשתכר יכולתי לעשות את זה באחד הברים מתחת לבית, מסיבות הביג בויז היו במרחק הליכה, , בקיצור הכל היה קרוב ונוח. יותר מזה כל החברים שלי גרו בתל אביב כך שלהתנייד בקלות לא היה בעיה מבחינתי.
הפרט הקטן והשולי שנשכח הוא שחצי שנה לפני הלידה של עלמה עברנו לגור בכפר סבא.

אוי כפר סבא עיר ילדותי האהובה. פעם כל כך חששתי לעזוב אותה, ואחרי 12 שנה בתל אביב בכלל לא הבנתי איך אפשר לחזור אחורה. מסתבר שכשרוצים לחסוך בשכר דירה ולהנות מעזרה צמודה של סבתא חוזרים אחורה. אין ברירה.  להתראות חגיגות ושלום לבורגנות.

השבוע הראשון בבית היה באופן מפתיע קליל וגם עבר די בקלות. כמעט בכל יום הגיעו בני משפחה וחברים לחזות בנסיכה הקטנה, והכל נראה קסום ומופלא.
המציאות חזרה לעצמה בתום השבוע. טל היה צריך לחזור לעבודה, החברים חזרו לתל אביב, ואני נשארתי לבד. נראה לי די מגניב האמת! חודשים וחצי בבית ועוד לקבל על זה כסף! מה איכפת לי? קצת בטלה לא הרגה אף אחד. “אני ואת נעשה חיים משוגעים” הבטחתי לעלמה בערב מוצ”ש בזמן שהאכלתי אותה לפני השינה, “מחר בבוקר נתלבש יפה, ונלך לעשות סיבוב פוזה בשכונה, נשתה קפה, נעשה סלפי, אחר כך נחזור לשנץ, מה את אומרת יפה שלי?”, עלמה הביטה בי בחצי מבט ושחררה בתגובה גרעפס שלא היה מבייש נהג משאית. כזאת הילדה שלי, מעודנת.

למחרת בבוקר אחרי שעה מול הארון שלי, חצי שעה מול האחרון שלה, 3 פעמים לבדוק את התיק שלה, לקחת את התיק שלי, העמסתי את עלמה על העגלה ויצאנו לדרך. היעד? הקניון. זמן הגעה משוער? רבע שעה. איך מגיעים? ברגל כמובן. יום יפה בחוץ!
יצאנו לרחוב, שמחים וטובי לב והתחלנו לצעוד.
הפרט השולי שלא הוכנס לחישוב הוא מזג האויר. סוף מאי תחילת יוני. על פניו אמור להיות נעים בחוץ אבל התמזל מזלי ודווקא באותו היום קיבלנו 30 מעלות ככה בשביל הכיף.
חצי שעה אחר כך, תינוקת בתוך עגלה, 2 תיקים ואבא אחד מזיע מגיעים לקניון. “שטויות” עודדתי את עצמי. “זה חלק מהכיף בחופשת לידה, ובכלל ללכת ברגע זה בריא וגם מרזה!”. שקרים שאתה מספר לעצמך דקה לפני שאתה טוחן פחמימה.
התיישבנו בבית הקפה, עלמה נמנמה בתוך העגלה, מלצר אנטיפת הגיש לי קפה, כריך ומבט מזלזל. הקונספט של אדם שמתיישב לבד עם ילדה כנראה לא הסתדר לו. מה איכפת לי? ישבתי לי עם הקפה, עדכנתי סטטוס בפייסבוק, שוב לגמתי מהקפה, שוב לראות כמה לייקים בפייסבוק, שוב קפה, שוב המלצר שתכף–אני-מוריד-לו-סטירה בא לשאול אם רוצה חשבון, שוב לגימה מהקפה. בסך הכל כיף לי. אני ממש ממש נהנה! מבט חטוף על השעון מגלה שעברו בקושי 12 דקות מרגע שהתיישבנו עד לרגע שתכף אני יוצא מדעתי מרוב שעמום. מעולם לא הצלחתי להבין אנשים שיושבים לבד בבית קפה עם עצמם. כמה אפשר לבהות למען השם?
לשמחתי עלמה התעוררה משינה, חיתול, בקבוק, אוכל, גרעפס (אני מוכן להשבע שראיתי סדק נוצר בחלון ראווה ממול), היא חוזרת לישון ואני חוזר לשרב שמחכה ממש מחוץ לקניון.

שעה אחר כך אני כבר אחרי מקלחת. הילדה במיטה ואני מחמם לי ארוחת צהרים ומתכנן להשלים את פרקי “ספרטקוס”. כי גברים שרירים ואיברים מדממים הולכים נהדר עם הספגטי בולונז שלי. עוד לא הספקתי ללחוץ על כפתור ה-PLAY התעוררה הנסיכה. “לא נורא”, ניחמתי את עצמי “עשר דקות הילדה במיטה ואתה חוזר לסדרה”.
חיתול, בקבוק, גרעפס, שוב חיתול ולמיטה.
התיישבתי לי על הכורסא, הרמתי את הצלחת ו….הנסיכה בוכה. “אבא מגיע” מיהרתי אליה “אז מה אם הוא רעב מת..” מלמלתי לעצמי. הרמתי אותה על הידיים, וחיבקתי אותה, בעדינות טפחתי לה על הגב. המדריכת התפתחות הסבירה שזה שטפיחות קלות על הגב עוזרים לתינוקות לישון. לי אישית זה היה עושה עצבים אבל מה שעובד עובד. בקושי טפחתי פעמיים והגיברת הראשונה פלטה קלות על הכתף שלי. “יופי בובה שלי” עודדתי אותה “כנראה שזה מה שהציק לה, חשוב להוציא ולא לשמור בבטן”. אני והפה הגדול שלי. שניה אחר כך כל מה שהיא אכלה בחודש האחרון בערך יצא החוצה. כמו הר געש אנושי של סימילאק.
זה מסוג הרגעים האלה שאתה לא ממש יודע מה להגיד או איך להגיב. לצרוח? לחייך? לזרוק את המפגע מהיד? לשלוף קופסת מגבונים? אז פשוט עמדתי שם. מחזיק את עלמה באויר, ספוג בקיא מהצוואר עד איפה שהוא למטה. היא נראתה מאושרת ורגועה בעוד אני רציתי לדחוף את עצמי למיכל אקונומיקה.
הבגדים הועפו אחר כבוד לפח האשפה. שטפתי רצפה. מקלחת. השעה 16:00 ורק עכשיו סיימתי ארוחת צהרים ועלמה התעוררה. הקטע הזה שתינוקות קמים כל 3 שעות? אז הילדה שלי נולדה עם שעון שוויצרי כנראה. מדוייקת על השניה.

טוב מה עושים אחה”צ? יאללה, שוב טיול בשכונה.
התיישבתי על הספסל בגינה, עלמה נחה בעגלה, בוהה בעצים ובציפורים, אני תרתי אחרי אבות חתיכים אבל נאלצתי להסתפק בקבוצת דוסיות על אהמ..טוב היו שם מלא ילדים סביבן איבדתי ספירה מתי שהוא. זו היתה תחושה מוזרה. פשוט לשבת ולא לעשות כלום. הכל הרגיש איטי יותר, שקט יותר, רגוע יותר, אם זה טוב או רע? כרגע זה מרגיש טוב אני משער. חופשת לידה, מה כבר יכול להיות רע? חייכתי.
אמהות של ילדים אחרים.
“איזה ילדה מתוקה” החמיאה אמא שעברה בסביבה, “מקסים לראות אבא שככה משקיע בבת שלו זמן איכות”,  חייכתי חזרה בתוספת של תודה מנומסת. תוך דקה היא כבר התנחלה לידי, פורשת בפני תקציר של כל קורות חייה. הקשבתי, חייכתי, הנהנתי בנימוס. “נו ומה איתך? איפה אישתך?”. כל כך הרבה שנים אני מחוץ לארון ומעולם לא התביישתי או התנצלתי אבל פתאום זאת פעם ראשונה שאני עושה אאוטינג להורות שלי. סיפרתי לה בכלליות על בן הזוג, על המעבר מתל אביב לכפר סבא, על הודו, על הפונדקאות.
נראה שהנושא מאוד מרתק אותה. לי זה דווקא החמיא במקום מסויים. עד כה לא ממש יצא לי להסביר מהו הליך פונדקאות לאדם שלא הכרתי עד כה ונראה שהקבלה של העניין עוברת די חלק.
סיימתי לדבר, היא שתקה לכמה רגעים ואז אמרה “אז לא הבנתי, איפה האמא בכל הסיפור?”.
שוב חזרתי לעניין התורמת מול הפונדקאית ושאנחנו בעצם זוג אבות.
“כן את זה הבנתי” היא שוב חזרה “אבל זה אומר שאין לה אמא? בכלל?”.
הסתכלתי עליה, מנסה להבין מה בדברים שלי לא ברור. הדיקציה? בחירת המילים? הניסוח? כאילו מה את לא קולטת? אין אמא. יש אבא ועוד אבא. לנקד לך??
לקחתי אויר. ברגעים כאלה הכי טוב לנשום. היה לי ברור שהשיחה לא תתקדם למחוזות של הבנה.
“שתדע לך שזה מאוד יכול להשפיע עליה בתהליך ההתבגרות שאין לה אמא, יש דברים שרק אמהות מבינות” אמרה וחתמה כל אפשרות להדברות. להגיד שהתגובה שלה הפתיע אותי? לא. לא היתה לי שום ציפיה בשום שלב של השיחה לאיזו קבלה מלאה ופרגון אין סופי, אבל וואלה קצת טאקט לא הרג אף אחד. אורח החיים שלי לא נראה לך? תשמרי את דעותיך לעצמך. כן?  עצבן אותי שהיא תפסה אותי לא מוכן. אחרי כל כך הרבה שנים בחוש”ן הייתי בטוח שאני די מוכן להכל אבל פה משום מה שתקתי. היא כנראה הבינה שאין יותר עם מי לדבר, קמה והלכה. לא לפני שאיחלה לי המשך ערב נפלא ואני איחלתי לה (בלב כמובן) שתעלה באש. ככה באופן ספונטני.

המשך הערב עבר סך הכל די רגוע, בשעה 21:00 כבר היינו אחרי אוכל, מקלחת ולמיטה. גם אנחנו. “סך הכל חופשת לידה זה ממש כיף!” עדכנתי את טל בקורות היום. עוד לא הספקתי לעצום עיניים וכבר הסירנה מהחדר ליד התעוררה. רעבה. טל נתן לי מבט של “אתה לא באמת חושב שאני קם נכון?” מה שלא הותיר הרבה אפשרויות. כשחזרתי הוא כבר היה בחלום השביעי. לפעמים אני מסתכל עליו והוא כל כך מתוק שהוא ישן. כיסיתי אותו בעדינות ונשכבת לידו. לא יודע כמה זמן עבר כשקול מוכר נשמע קורא בשמי. עלמה. רעבה. טוב מה נסגר עם הקטע הזה של לאכול כל שלוש שעות?! למה אי אפשר כל חמש-שש? התהלכתי בזהירות לכיוון החדר שלה, מרים אותה בעדינות, לוקח חיתול בד והולך לכיוון הסלון להכין בקבוק. לא עברו 10 שניות וצפירה נשמעה בכל הבית. הבייביסאנס. ימח שמו. רצתי מהר לכבות אותו לפני שכל השכונה תיהיה על הרגליים. הלכתי לכיוון המטבח להכין לעלמה בקבוק, השעון על התנור הראה כי השעה חצות וקצת. “שטויות” ניחמתי את עצמי על ההשכמה “היא בטוח תישן עד הבוקר”. אשליות של הורים טריים ועייפים.
הנסיכה סיימה לאכול, גרעפס ולישון. הזדחלתי בשקט למיטה, התכסיתי בשמיכה, מוכן לשקוע בעולם של חלומות מתוקים, אבל רעש מוזר נשמע ברקע. רעש שלאט לאט החל ומתגבר. נראה היה שאחד השכנים החליט לבנות מנסרה בסלון או שפתחו לי מול הבית סניף של איקאה. אחד מהשניים. ניסיתי לכסות את הראש בכרית אך לשווא. קול הניסור החורקות הפכו חזקות יותר ויותר. לפתע הכל היה ברור, הבנתי מאיפה הגיע הרעש. בל, כלבת הבולדוג צרפתי שלנו. הצצתי מעבר למיטה וראיתי אותה פרוסה על כל הכרית שלה ונוחרררררררת! “בל!” גערתי בה בשקט, “שקט!”. היא פתחה עין תורנית, מלמלה משהו מתחת לשפם והתהפכה לצד השני. לא עברה שניה ומהצד השני של החדר נשמעו קולות יללה דקים. הפעם זאת היתה בובי. כלבה מס. 2. שקועה באיזה חלום לא ברור כשהגוף הקטן והשעיר שלה רועד מידי פעם. בכל הזדמנות אחרת הייתי בטוח שזה חמוד לאללה, הפעם התחשק לי למסור אותן לתעשיית הפרוות. כאילו לא רוצים שאני אשן הלילה הזה?? נשכבתי שוב במיטה, שוב מתכסה, עוצם עיניים ו….נו איפה השינה? למה היא לא מגיעה? הילדה תכף שוב תקום לאכול ואני לא מצליח להרדם. מתהפך לימין. מתהפך לשמאל. עושה רושם שכל הבית שקוע בשלווה רק אני לא מצליח להרדם. אין תחושה יותר מתסכלת מלהיות עייף ולא להצליח לישון. לא יודע כמה זמן עבר והגיברת הראשונה של הבית שוב התעוררה. השעה 04:00 לפנות בוקר ואני מוכן למכור כליה רק בשביל לישון. נוהל חיתול, סימילאק, גרעפס, מיטה שוב חוזר על עצמו.
מי שטרם חווה הורות אולי לא יבין אבל כשאתה הורה, אתה לא באמת ישן. ולא בגלל שהילדה קמה כל 3 שעות לאכול/נפל המוצץ/יש לה גזים/מה זה משנה? היא צורחת אז תקום, אלא כי אתה בסוג של חרדה. אם פעם נפילת קטיושה לא היה מעירה אותי היום מספיק שהיא תנשום ואני כבר ער.
לא נורא ניחמתי את עצמי, חופשת לידה זה כיף! אז לא ישנים הרבה, אז מה? גם בטירונות לא ישנת משהו. אז מה אם השחרור היה מתי שהוא במרץ 9, AS IN 1999, אבל למה להתקטנן?

07:00, אני כבר אחרי 2 כוסות קפה, מקלחת, טיול עם הכלבות, אוכל-חיתול-גרפעס-חזרה לישון של עלמה, הורדת כביסה, שטיפת בקבוקים, טל רק מתעורר. “בוקר אור!” הוא מחייך, “נו איך עבר הלילה? היא התעוררה בכלל?”.
חייכתי בחזרה. יותר נכון חשפתי שיניים. “איך עבר הלילה? חלום…ממש”.

חודש אחרי אני לא מתבייש לומר.
נמאס לי.
לא רוצה חופשת לידה!

עוד מהבלוג של אבא של עלמה

חוזרים לנקודת ההתחלה

לפני כמה ימים שאל אותי חבר אם אנחנו מתכננים עוד ילדים. הוא שמע שגם פונדקאות בנאפל לא לגמרי אפשרית בשלב זה ותהה מה האופציות. חייכתי. דבר ראשון. לא יודע למה. "אתם בהריון??" הוא קפץ. "לא", עניתי, "אבל אנחנו מנסים". "מנסים זה טוב"...

תגובות

פורסם לפני 4 years

אלוהים, אני אבא!

את ההחלטה לממש את החלום להיות הורים קיבלנו די ספונטני. כנס אחד בנושא פונדקאות ב"מרכז הגאה" גרם לשעון הביולוגי להתחיל לטרטר. מכאן הדרך למפגש עם הסוכנות, חתימה על החוזה ובחירת התורמת היתה מהירה מאוד. כן בחרנו את התורמת כי...

תגובות

פורסם לפני 4 years

איזה מן הורים אתם?

לא משנה איך נסתכל על זה אבל כשנכנסים לעולם של הורות, כחלק מתהליך הבשלות שלנו אנחנו תמיד ננסה להגדיר איזה סוג של הורים אנחנו רוצים להיות ואיזה אנחנו בשום אופן לא ניהיה. כלומר כמו ההורים שלנו, שהם ללא ספק אנשים נפלאים אבל קל...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה