הבלוג של ליאת לופט-מוריטו

Israpanit

ישראלית ביפן. נשואה ליפני, אימא לשלושה, חיה בטוקיו מ-2001. חוויוות, רשמים ומתכונים ממסע חיים: אימהות, זוגיות, תרבות וקולינריה. לומדת מחיי היום יום כיצד ליצור סינרגיה מוצלחת בין ניגודי התרבויות השונות: ישראל- יפן, ולשלב... +עוד

ישראלית ביפן. נשואה ליפני, אימא לשלושה, חיה בטוקיו מ-2001. חוויוות, רשמים ומתכונים ממסע חיים: אימהות, זוגיות, תרבות וקולינריה. לומדת מחיי היום יום כיצד ליצור סינרגיה מוצלחת בין ניגודי התרבויות השונות: ישראל- יפן, ולשלב ביניהן בהרמוניה. הצטרפו לדף הפייסבוק של ישראפנית לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים ועוד... http://www.facebook.com/Israpanit

עדכונים:

פוסטים: 48

החל מאפריל 2013

איך בניתי לי בועה שנקראת ישראל, למה יפן היתה לא יותר מאשר תפאורה חיצונית עבורי וכיצד הבנתי איך יכול הפיצול למנף את חיי. Isra Alien

09/08/2013

זרות ושייכות

כשהגעתי ליפן כולם נראו לי חייזרים, כששאלו אותי על היפנים תיארתי אותם כחייזרי העולם הזה. כמו להגיע לעולם אחר, לא הבנתי מה קורה סביבי, הכל היה שונה ומנוגד לכל מה שהכרתי עד אז, עם זאת, אהבתי את תחושת חוסר השייכות, הרגשתי חופשיה, שאני סוף סוף יכולה להיות מי שאני בלי לפחד שישפטו אותי.

תחושת הזרות הוציאה ממני יצירתיות, פתחה את עולם הדמיון שלי לכיוונים חדשים, והביאה אותי לסוג תקשורת שונה עם הסביבה. ההשפעות הסביבתיות שצברתי בעבר השפיעו עלי עד כדי כך שלא ידעתי מי אני ומה אני באמת רוצה, זו אחת הסיבות העיקריות שרציתי לחפש את עצמי רחוק מהבית, הייתי מן זיקית אנושית שלא הצליחה לפענח מהו צבעה האמיתי.

אחרי שקיבלתי את תעודת התושב שלי שנקראת Alien card הבנתי שהחייזר הוא בעצם אני

בשנים הראשונות בחיים מחוץ לישראל אפשרתי לעצמי בעיקר לחלום ולרחף ולשאול שאלות מהותיות על החיים שלי: למה אני ביפן? מה עליי ללמוד מהאנשים הללו ומתי אהיה מוכנה לחזור הביתה?

אומרים, שאדם לפני מותו רואה את תסריט חייו או תמונות מחייו בהילוך מהיר. הרגשתי שקיבלתי את ההזדמנות הזו, רק בהילוך איטי. חזרו אלי זיכרונות ילדות רבים, חלומות, ראיתי את המשפחה שלי ואת החיים שהיו לי באור אחר, הרי דברים שרואים מכאן לא רואים משם…

היה לי הרבה זמן לחשוב ולהתבונן, פתחתי באומץ תיבות פנדורה ולמדתי להכיר ולקבל גם חלקים פחות חיוביים באישיותי. השאלות ששאלתי התרבו והעמיקו ולא נתנו לי מנוח אלא לחפש את התשובות. מי אני בעצם? לאן אני שייכת? איפה מקומי? מהו הבית האמיתי שלי? מהי הזהות שלי? האם ישראלי הוא מי שיושב בארץ או מי שאוהב את הארץ? חוויתי משברים מכל הסוגים: משבר זהות, משבר זוגיות, משבר גיל, משבר נפשי, מצפוני, רוחני, ובהמשך גם משבר אימהות.

במקביל, כל ביקור בישראל מילא אותי באנרגיות מחודשות, במוטיבציה, חיות והשראה. הבנתי שישראל היא המצפן שלי, שאליו אני צריכה להתכוונן, אפילו רק במחשבה, כדי להיזכר מי אני.

יצאתי מבית אבי, מעמי וממולדתי כדי לנטרל מעצמי את הסביבה המוכרת ולצאת מאזור הנוחות שלי, בתוך תוכי ידעתי שאני צריכה את זה להתפתחות שלי. רק אחרי שיצאתי ממנה, התחלתי לאהוב אותה, להבין אותה, לקבלה כמו שהיא. כנראה שאני מסוג האנשים שצריכים להתרחק בכדי להתקרב….

תחושת חוסר השייכות שריגשה אותי בהתחלה הפכה למועקה, והזר למנוכר, במיוחד אחרי שבני נולד. הרגשתי כמו תא בגוף שנעקר ממקומו ומחפש את הדרך חזרה אך לא מוצא אותה. נגיד שזה היה תא במוח שהוציאו והעבירו אותו לרגל, אז נכון שהוא עדיין חלק מאותו גוף, ממש כפי שישראל ויפן הם חלקים מאותו כדור, אבל עכשיו איך מסתגלים במקום החדש? האם זה אפשרי בכלל?

ומצד שני, בזכות התלישה ממקומו הטבעי התא הבין לאן הוא שייך ועד כמה הוא אוהב את המקום ממנו בא.

בהקשר הזה מ’ טען שזה לא בריא לנפש שאני חיה רק את ישראל בעודי נמצאת ביפן, ברור שאי אפשר להרגיש טוב כשחיים כך. אך עם זאת, הוא הבחין בעוצמות הקשר שלי לישראל, ושיש משהו מאוד חזק בקשר בין ישראלים, במיוחד במשפחה ~ שאנחנו מרגישים אחד את השני ללא תלות במקום ובזמן. הוא ראה את זה, לדוגמה, כשבלי סיבה נראית הייתי הופכת לא רגועה, ותמיד התברר אחרי שיחה עם המשפחה שזה קשור למשהו שעובר על מישהו ממשפחתי .

כיסופים

חיפשתי בזר את המוכר. את ישראל בטוקיו, דרך פינת רחוב קטנה, עץ, או בית שמזכיר ומעורר בי את התחושה המוכרת שנכספתי אליה ממש, את ההרגשה שמזכירה לי את ישראל. וכמו שמקומות הזכירו לי כך גם אנשים..לכל יפני מצאתי כפיל מהעולם המקביל והמוכר שלי. ראיתי את שלמה ארצי היפני ברכבת, המורה שלי ליוגה נראתה לי כגרסא היפנית של כוכבת הילדים רינת גבאי, תלמידה שלמדה אצלי אנגלית דמתה מאד לחברה טובה שלי מישראל, ראיתי יפנים הנראים כמו תימנים, אשכנזים, ועוד כל מיני טיפוסים.

החלו להתרחש אצלי תופעות מוזרות שנבעו ככל הנראה ממה שנקרא Home sick.

תופעה אחת כזו היא הדבר הקרוב ביותר לתופעת הדה ז’ה וו, המתרחשת בספונטניות מוחלטת, רק בשונה מתופעת הדה ז’ה וו, לא הרגשתי בהווה שהייתי פה כבר בעבר אלא תחושה שאני נמצאת במקום אחר, במקרה שלי, בישראל. למשל, אני שוכבת במיטתי בטוקיו ולפתע אני מאבדת את תחושת המקום הפיזי ואני נמצאת בבית שגדלתי בו בילדותי והמכונית שעוברת ברחוב עוברת בעצם ברחוב שבו גרתי, ובית הכנסת עומד במקומו קרוב לביתי ואותו אני יכולה לראות אם רק אפתח את החלון. אילו תחושות שנמשכות שניות ספורות אך אין לתאר את עוצמתם, זה הרגיש כל כך מוחשי.

בניתי לי בועה שנקראת ישראל, יפן היתה לא יותר מאשר תפאורה חיצונית.

צרכתי רק מדיה מישראל, תכניות רדיו, טלויזיה, חדשות (עד היום בעצם…) ומה שקורה פיזית לידי לא ממש עניין אותי. חיפשתי כמעט אך ורק חברים ישראלים. התחלתי לעבוד בקהילה היהודית הקונסרבטיבית שברובה יהודים אמריקאים, לימדתי שם עברית, מתוכם שנתיים בהם ניהלתי את בית הספר היהודי.

התגעגעתי לכולם, התגעגעתי לארץ והרגשתי את זה במיוחד בימי ששי אחר הצהריים.

הספקות והבלבולים לא הירפו, נהפוך הוא, הם הלכו והתעצמו ואיתם גם השדים של חוסר הוודאות ורגשות האשמה.

אחרי שעדן נולד וגדל קצת, הבנתי שאני מייצגת עבורו את ישראל. הבלבול גבר ונוספו דילמות קריטיות בנוגע לדרך גידולו ושאלת זהותו, מה חשוב לי להעביר לו מהמקורות/מסורת/דת/תרבות ושפה שלנו, על מה אני מוכנה להתפשר ועל מה בשום אופן לא לוותר, וכמובן דילמת המעבר לישראל, האם ומתי זה יקרה.

איור: ליאת לופט-מוריטו

יום אחד התקשרו אליי מחב”ד והזמינו אותי לפגוש אדם מיוחד לדבריהם. הגעתי לשם עם מ’ ועדן הקטן, סביב שולחן ישבו עוד מספר ישראלים והוא ישב שם עם השטריימל ודיבר לכל הנשמות התועות. היה לו מבט חזק ומשהו מאוד כרזימטי ומשכנע. מאותו יום התחלתי לשמור שבת, התלבשתי בצניעות והכשרתי את המטבח, התפללתי, ורציתי להפוך ליהודיה טובה. מצד שני חייתי עם בעל לא יהודי. הפיצול רק התעצם.

ככל שהתקרבתי יותר לדת, התרחקתי ממ’ ושפטתי את היפנים לרעה. מפלצת הפיצול וההפרדה ניסתה להוריד אותי לשאול ככל שהתעמק אצלי הפער בין בית הלל (יפן) ובית שמאי (ישראל)… כל שבוע כשהתקרבה השבת, במקום להיכנס לעונג שבת נעשיתי יותר עצבנית, אולי כי הרגשתי בודדה בדרכי.. למ’ לא היתה התנגדות להתקרבות עצמה אלא לתוצאה. הוא טען שעברתי שטיפת מח מהרב ההוא. הבית התנהל כמו במשטר דיקטטורי עם הכשרות והשבת, דיקדקתי בפרטי ההלכה.

אני זוכרת אותנו יושבים כשאני עורכת קידוש, ואז התעורר ויכוח בינינו הוא אמר לי בקול חזק ותקיף: “שבת שלום! את מבינה מה זה?!”. מ׳ תמיד יודע לעורר אותי לעיקר ולא לתפל, אבל באותה תקופה חשבתי שהוא נגדי.

הוא נתמלא חרדה בכל פעם שהייתי חוזרת מחב”ד, מתרחקת ממנו צעד נוסף ומתחרדת קצת יותר.. באותה תקופה חשבתי שאני אולי צריכה לעזוב הכל ולהתחתן עם ישראלי. היו הרבה מחשבות. בתוך כל זה הייתי לבד. כמעט ולא שיתפתי איש בקשיים שלי, חשבתי שאף אחד לא יבין אותי. היו בי יותר מידי סתירות שלא התיישבו בשלום.

הייתי בשלב לא פשוט בחיפוש משמעות, חיפשתי תיקון בחיי ולא ידעתי איך לשלב את הבחירה שלי בנישואים האלו ומחויבותי ושייכותי לעם היהודי.

חיפשתי את הנוסחה הנכונה לשמירת המקורות שלי תוך שמירה על שלום בית שהוא ערך לא פחות חשוב. מאחר ולא מצאתי אותה בדת ובהלכה המשכתי לדבר הבא…

טיפאנית:

ממבט לאחור אני מוצאת שדווקא נישואים אלו חיזקו את זהותי היהודית והבהירו לי מי אני. עזיבת הבית חידדה בי את השתייכותי לישראל, שהיא מעבר למקום פיזי.

ישראל היא יותר מהכל מקום בלב, היא הבית לנשמתי.

בפעם הבאה:

על תחנות נוספות בחיפוש, רעידת אדמה והמתנות הגדולות שקיבלתי בחיים במשפחה מעורבת וביפן.

הצטרפו לדף של ישראפנית בפייסבוק.

עוד מהבלוג של ליאת לופט-מוריטו

תצוגה מקדימה

הכנה לגן או לאוניברסיטה?

"מיה נכנסת לגן או לאוניברסיטה?" שאלה אותי אימי בביקורה האחרון אצלי בטוקיו, כשהייתי בדרכי לגן לשמוע הרצאה נוספת מהמנהלת ולקבל שוב מעטפה מלאה בטפסים כתובים ביפנית. אני גרה בטוקיו משנת 2001 עם בן זוגי היפני מיצורו ושלושת...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

קטן זה הגדול החדש

בקיץ שעבר ביקרנו בישראל ביקור ארוך שנמשך חודשיים וחצי. בתקופה זו הכנסתי את מיה לגן ואת עדן לקייטנה. עדן נהנה מאוד, הוא הכיר חברים חדשים והשתתף בפעילויות אך אחד הדברים שלא מצאו חן בעיניו היה האוכל...הוא התלונן שכמעט מדי...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

מייד אין ג'פאן

מתוך שלושת ילדיי רק בני הבכור נולד בארץ.  את חווית הלידה הראשונה שלי רציתי לעבור בסביבתי הטבעית עם המשפחה בישראל, קרובה לאימא.  את שתי הלידות הבאות כבר עברתי ביפן. ולמרות ששתי חוויות הלידה ביפן היו מאד שונות זו מזו - את מיה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה