הבלוג של ליאת לופט-מוריטו

Israpanit

ישראלית ביפן. נשואה ליפני, אימא לשלושה, חיה בטוקיו מ-2001. חוויוות, רשמים ומתכונים ממסע חיים: אימהות, זוגיות, תרבות וקולינריה. לומדת מחיי היום יום כיצד ליצור סינרגיה מוצלחת בין ניגודי התרבויות השונות: ישראל- יפן, ולשלב... +עוד

ישראלית ביפן. נשואה ליפני, אימא לשלושה, חיה בטוקיו מ-2001. חוויוות, רשמים ומתכונים ממסע חיים: אימהות, זוגיות, תרבות וקולינריה. לומדת מחיי היום יום כיצד ליצור סינרגיה מוצלחת בין ניגודי התרבויות השונות: ישראל- יפן, ולשלב ביניהן בהרמוניה. הצטרפו לדף הפייסבוק של ישראפנית לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים ועוד... http://www.facebook.com/Israpanit

עדכונים:

פוסטים: 47

החל מאפריל 2013

ההבדלים בינינו לא הסתכמו רק בדרך ההפוכה שבה אנחנו תולים את נייר הטואלט… על הנחיתה במציאות לא פשוטה אחרי האופוריה שהייתי בה, הבדלי התרבות שהחלו להתגלות בינינו ותגובת המשפחות לקשר שלנו.

02/08/2013

לפני חמש עשרה שנים ניתנה לי מתנה מיוחדת לזמן קצוב. חלון שנפתח לי בזמן ואיפשר לי לראות דרכו אלפי צעדים קדימה או אחורה כבמכונת זמן, ובעיני זה מה שאיפשר לי למצוא את האהבה הקוסמית שלי בקצה השני של העולם. באותה תקופה זה הרגיש כמו להיות בחלל ולראות את הפלאנטה שלנו ככדור מושלם ללא גבולות מלאכותיים, או כמו עליזה בארץ הפלאות שגדלה למימדים עצומים וכולם נראים לה קטנים וחמודים.  במהרה התברר לי שהייתי בסוג של אופוריה וכגודל העליה כך גודל הירידה. אמנם ראיתי חזון עתידני או זכרון רחוק אך שני צעדים קדימה לא הייתי מסוגלת לראות.  ואכן כשנחתתי מהחלל הדמיוני וחזרתי למימדיי הנורמליים, התחלתי לראות פרטים, גבולות, ופערים עצומים בין החזון שראיתי והמציאות שכנראה לא רציתי לראות. זה היה עוד בימים שראיתי את העולם בצורה קיצונית: שחור ולבן, בלי אמצע וללא שום גוון של אפור.

חשבתי שעלינו הוטלה המשימה להשלים את חזונם של ג’ון ויוקו, חייתי בתוך סרט היפי בכפר גלובאלי. ראיתי מול עיניי איך ננצח עם אהבתנו את הכל ונהיה דוגמא לשלום עולמי. עוד לא הבנתי אז שלא רחוק היום ויתחילו לחלחל להם ספקות שיערערו את בטחוני ואת ההחלטות שלי. ושאצטרך להתמודד עם הבדלי תרבות ומנטאליות, עם תחושות של בדידות וחוסר שייכות בארץ זרה, עם משברי זהות וגעגועים. לא פעם הרגשתי שאני הולכת על החבל הדק מאד של שפיותי. לא יכולתי להשלים עם הפערים שנוצרו וניסיתי לעשות אידיאליזציה ליפן ולאהבה שלנו.

הייתי בטוחה שכל האנשים הקרובים אלי יתאהבו בו מיידית. היה חשוב לי מאוד שהוא יכיר את העולם ממנו אני מגיעה.  אחרי מספר חודשים ביפן וביקור קצר ומיוחד בהודו, אחרי שהחלטתי לא לחזור לאוניברסיטה באותה השנה ולהישאר איתו, ומבלי לחשוב יותר מידי מה נעשה בארץ, איך נסתדר ואיך יקבלו אותו, קיבלנו החלטה לעבור לישראל. הוא חילק לחבריו את רוב חפציו, ויתר על עבודה שאהב וקריירה שהיתה בנסיקה, ועם כמה מזוודות יצאנו לכיוון ישראל במטרה להשתקע בה.

עם החברים שלי לא היתה בעיה, הם קיבלו אותו, אמנם היו פחות נושאים משותפים ולכן התחברנו יותר לזוגות מעורבים כמונו. גם ההורים שלי, שהם אנשים עם ראש מאוד פתוח, קיבלו אותו יפה כבר מההתחלה, יאמר לזכותם.

לעומת הוריי, לסבא, ז”ל, שהיה איש שומר מצוות וניצול שואה, עם דעות שהביע בישירות וללא פשרות והיה הדמות הדומיננטית ביותר במשפחה שלנו, היה קשה לקבל אותו בשנים הראשונות. “את שיכולת להשיג כל גבר, דווקא עם גוי את הולכת?”.  או “בהתחלה זה נראה לך אקזוטי ומסקרן, אבל אחר כך יהיו אותם בעיות וזה ייהפך לשיגרה” (איך הוא ידע?!). ” מה את חושבת שהעולם זה כפר גלובאלי?” …היינו מגיעים כל יום ששי לקידוש, מ’ נתן לסבא הרבה כבוד, גם אחרי שכולם קמו מהשולחן אחרי הארוחה, מ’ נשאר איתו תמיד, ישב והקשיב לו וגילה עניין בתורה ובסיפורים שלו, והיה נראה שבמשך הזמן סבא למד לחבב אותו.

בהקשר זה, לגבי המשפחה של מ’, בהתחלה הם לא ממש ידעו  איך לאכול את כל הסיפור הזה שהבן שלהם נמצא עם זרה שלא מעוניינת להתחתן בדרך היפנית.  הם התקשו להבין את הרגלי המוזרים, כמו לא לאכול דברים מסוימים, והטקס שבוודאי נראה להם תמוה של הדלקת נרות ביום שישי ומלמול תפילה בשפה לא מוכרת. מה גם שלא מצאנו דרך לתקשר בינינו כי ההורים שלו אינם דוברי אנגלית והתקשורת איתם בשנים הראשונות היתה מועטה ביותר. לעומת היום שאני מאוד קרובה לאימו ואנחנו משוחחות בפתיחות לעיתים קרובות.

המציאות בישראל לא היתה פשוטה כפי שדמיינתי שתהיה. הקשיים במציאת עבודה, ובכלל כל עניין ההישרדות שהיה חדש לו, והגזענות ברחוב שהוא חווה לא פעם, לא הוסיפו למוטיבציה שלנו, במיוחד שלו, להשאר בארץ. הוא אמר לי שאני כאשכנזייה לא יכולה להבין מה הוא עבר כי לא חוויתי את זה מימי. הוא לא הבין עדיין שגזענות, סבל ורדיפות  מקודדים אצלי בגנים היהודיים.  הישועה הגיעה ממקום לא צפוי, מבחור פלשתינאי מעזה, אותו הכיר מ’ בשכונת נוה-צדק שגרנו בה אז, בימים שמחירי השכירות שם עוד היו סבירים. הבחור עבד בבנייה ובבוקר דפק על דלתנו וצעק למ’: “קום, גבר צריך לעבוד!” ולקח אותו איתו. אם רוצים להכיר מקום באמת, צריך לחדור לשולי החברה, כך הסביר לי מ’ ועבד חודשים מעטים עד שהגיע לגבול קצה היכולת שלו,  עם בוס ישראלי עצבני, אחוז קטן של פועלים ישראלים, רוב של ערבים ויפני אחד.

הוא לא הבין למה הבוס צורח כל פעם שהגיע לשטח, אך ראה בבירור את חוסר האמון בין הצדדים.  הוא ניבא שחורות לגבי העתיד הקרוב ורצה לצאת מישראל. באוגוסט 2000 החלטנו לטוס לתאילנד. היה לנו רעיון יצירתי לכתוב ספר וחשבנו להגשים אותו שם. ובינתיים כעבור חודש פרצה האינתיפאדה השנייה.

ההבדלים והשוני בינינו התגלו כמעט בכל דבר . זה הגיע לרזולוציות הכי קטנות כמו הדרך שבה אנחנו תולים את גליל נייר הטואלט… (מהר מאד יישרתי קו עם השיטה היפנית, לא כי אני מוותרת בקלות אלא כי גיליתי שהיא נוחה יותר לשימוש!

ימין: השיטה הישראלית. שמאל: השיטה היפנית

הוא לא הבין את חוש ההומור שלי וגם אחרי הסבר של בדיחה שממילא איבדה את טעמה באמצע ההסבר, הוא לא הבין מה מצחיק. לשנינו התגלתה מערכת ציפיות שונה לחלוטין, הוא מגיע מבית שהאימא דואגת לאבא כמו למלך, הוא יושב והיא מקרקרת סביבו, צוחקת מכל דבר שהוא מצייץ, חיה בשבילו במסירות מוחלטת, ועושה זאת בשמחה, בקלילות, וביעילות מופתית. ואני שהייתי רגילה להיות המלכה המפונקת בבית ובמערכות היחסים שלי ולא ידעתי לעשות כמעט כלום, לא לבשל, לא לנקות, התרגלתי שמעריצים אותי ופתאום מגיע היפני ועושה לי בית ספר, ולא מסכים על כל דבר, שואל אותי שאלות על ישראל, על התורה, על ההיסטוריה שלנו, שאלות שמעולם לא העסיקו אותי, כי כך גדלתי והכל היה ברור מאליו, שאלות שלמען האמת לא היו לי תשובות עליהן. הבנתי שאני לא מכירה את המקורות שלי.

תכונת העקשנות התגלתה כאחד הדברים המשותפים והדומים בינינו.

מריבות וויכוחים שלנו שהחלו מעניין פרטי גלשו מהר מאוד למריבות הסטוריות, פוליטיות ודתיות. כל אחד יצא להגנת ארצו ולהתקפת אויבו. כן, הרבה פעמים מצאנו עצמנו כאויבים. הוא טען שאני אגרסיבית ושטון הדיבור שלי תוקפני ושתלטני, שאני בטוחה בצדקתי ולא נותנת לסיים משפט. אני טענתי טענות דומות כלפיו.  בכל פעם שדיברנו על ישראל והוא העז לבקר או לאזכר אותה באופן שנראה לי שלילי, כמו על הסכסוך הישראלי פלשתינאי, מצאתי את עצמי מגנה עליה בחירוף נפש, ואם בדרך כלל אני על הקו הנוטה שמאלה, הפכתי לקיצונית ימנית ברגע… חשבתי לעצמי שאם יש דבר כזה קרמה ותיקון- אז שנינו פה כדי לעזור זה לזו ושאנחנו מראה של צדדים שאנחנו צריכים להכיר בעצמנו, ואם נצליח למצוא את קו האמצע, להבנה שאולי לעולם לא נבין עד הסוף, אם נגיע לויתורים ופשרות לא כואבות מבלי להרגיש שויתרנו על עצמנו, ונכבד ונוקיר את השוני בינינו- אז מצאנו את המפתח והסוד לשלום עולמי. בדיוק כמו בחזון ממנו התחלנו. אבל במציאות זה דרש המון עבודה. זה התגלה כאתגר רציני.  הוא נשא טראומות מהחברה היפנית הנוקשה שבה מרד מגיל מאד צעיר בתוספת פוסט טראומת דור שלישי הירושימה  ואני עם פוסט טראומת שואה וכל מה שזה אומר. וכמו שהשלום מתחיל בתוכינו, כך גם מלחמה.  מלחמת עולם בין העולמות השונים שלנו.

יחסינו ידעו תקופות טובות אך גם תקופות של ירידות וקשיים שנבעו משילוב של תקשורת גרועה, חוסר השלמה עם הבחירה, אגו חזק של שני הצדדים וחוסר גמישות כשכל אחד מושך חזק לכיוון שלו בלי לנסות להבין את האחר.

ובכל זאת היה שם משהו עוצמתי שלא נתן לנו לוותר על הקשר הזה.

כשיצאנו מישראל בשנת 2000 לכיוון המזרח, לא תכננו להשאר בתאילנד כמעט שנה, להכיר שם חברים חדשים ולחיות בעיירה קסומה בצפון עד שנותרו בכיסנו פחות ממאתיים דולר ונאלצנו לחזור ליפן לעבוד. גם לא תכננו להישאר ביפן עד עצם היום הזה… עוד תכונה משותפת לשנינו- אנחנו כמו האבנים המתגלגלות,  נעים בכיוון הרוח.

אחרי פוסט רציני על הבדלים ושוני, קצת הומור לסיום שרק אנחנו דוברי העברית יכולים להבין…

ארכדי דוכין היפני:

embedded by Embedded Video

בפעם הבאה:

פוסט המשך- הרב המהפנט, הדילמות שנוספו אחרי שנולדו לי ילדים והגעגועים לישראל.

שבת שלום

שלכם

ישראפנית

הצטרפו לדף של ישראפנית בפייסבוק.

עוד מהבלוג של ליאת לופט-מוריטו

תצוגה מקדימה

הכנה לגן או לאוניברסיטה?

"מיה נכנסת לגן או לאוניברסיטה?" שאלה אותי אימי בביקורה האחרון אצלי בטוקיו, כשהייתי בדרכי לגן לשמוע הרצאה נוספת מהמנהלת ולקבל שוב מעטפה מלאה בטפסים כתובים ביפנית. אני גרה בטוקיו משנת 2001 עם בן זוגי היפני מיצורו ושלושת...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

קטן זה הגדול החדש

בקיץ שעבר ביקרנו בישראל ביקור ארוך שנמשך חודשיים וחצי. בתקופה זו הכנסתי את מיה לגן ואת עדן לקייטנה. עדן נהנה מאוד, הוא הכיר חברים חדשים והשתתף בפעילויות אך אחד הדברים שלא מצאו חן בעיניו היה האוכל...הוא התלונן שכמעט מדי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

מייד אין ג'פאן

מתוך שלושת ילדיי רק בני הבכור נולד בארץ.  את חווית הלידה הראשונה שלי רציתי לעבור בסביבתי הטבעית עם המשפחה בישראל, קרובה לאימא.  את שתי הלידות הבאות כבר עברתי ביפן. ולמרות ששתי חוויות הלידה ביפן היו מאד שונות זו מזו - את מיה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה