הבלוג של ליאת לופט-מוריטו

Israpanit

ישראלית ביפן. נשואה ליפני, אימא לשלושה, חיה בטוקיו מ-2001. חוויוות, רשמים ומתכונים ממסע חיים: אימהות, זוגיות, תרבות וקולינריה. לומדת מחיי היום יום כיצד ליצור סינרגיה מוצלחת בין ניגודי התרבויות השונות: ישראל- יפן, ולשלב... +עוד

ישראלית ביפן. נשואה ליפני, אימא לשלושה, חיה בטוקיו מ-2001. חוויוות, רשמים ומתכונים ממסע חיים: אימהות, זוגיות, תרבות וקולינריה. לומדת מחיי היום יום כיצד ליצור סינרגיה מוצלחת בין ניגודי התרבויות השונות: ישראל- יפן, ולשלב ביניהן בהרמוניה. הצטרפו לדף הפייסבוק של ישראפנית לקבלת עדכונים על פוסטים חדשים ועוד... http://www.facebook.com/Israpanit

עדכונים:

פוסטים: 47

החל מאפריל 2013

פרק ראשון במסע הקולינרי שלי ביפן. מי היה הסנסיי הראשון שלי ומה למדתי ממנו?

17/05/2013

לחיות כדי לאכול

יש אנשים שאוכלים כדי לחיות ויש אנשים שחיים כדי לאכול. אין לי ספק שלקבוצה השנייה משתייך העם היפני.

אם יש גן עדן של אוכל בעולם הזה, אז אין ספק שיפן הוא גן העדן לטעמים שלא מן העולם הזה. דבר לא משתווה לתרבות האוכל העמוקה והעשירה הזו. לא במבחר, לא באסתטיקה, לא בניקיון, לא בשילוב בין טקסטורות, צבעים, טעמים ומרקמים, הירקות הייחודיים, שלל זני הפטריות והדגים. זה שאי אפשר “ליפול” בשום מסעדה, זה שהחיקוי עולה על המקור, הצרפתיות פה טעימות מהמסעדות בצרפת למשל, וכמובן, עצם העובדה שהאוכל כאן הוא בבסיסו כל כך בריא ומרגישים את זה פיזית. פשוט אין דברים כאלה. וזה רק פה. כי אוכל יפני במקום אחר זה משהו שונה. ואם יש דבר אליו אתגעגע במיוחד, יום אחד כשאעזוב פה, ברור שזה הדבר. הם מגיעים פה לרמות של דיוק, איכות ושירות שלא קיימים במקום אחר על הפלנטה. והיופי הוא שהשירות פה הוא חינם. כי ביפן אין תרבות של טיפים. הם רואים את הלקוח כאלוהים והוא תמיד צודק.

חיקוי צרפתי מעבר למושלם, ג'ואל רובושון טוקיו

גם התאילנדי יותר טעים כאן

והראמן? תמיד מדהים

בישול מקצועי ביפן נתפס כאמנות ברמה הגבוהה ביותר וכמדיטציית זן – פעולה המצריכה ריכוז מושלם. תרבות אכילה שבבסיסה שאיפה להרמוניה בין אדם, טבע ואוכל. לדוגמא, רוב הפסטיבלים של היפנים משלבים אוכל וטבע בחוויה של הנאה יחד עם חברים ומשפחה. כמו ה׳הנמי׳ (צפייה בפריחת הדובדבן) באביב, צפייה בירח בסתיו, וחגיגות תחילת השנה כשלכל אירוע האוכל המיוחד והמותאם לו לפי העונה, עם צבעים, טקסטורות וטעמים מתאימים במטרה לגרות את כל החושים.

נהנים יחדיו מפריחת הדובדבן- Hanami

אהבת אמת

בכל 12 שנות חיי ביפן אני לא מפסיקה לעבור תהליכי הסתגלות. מוצאת את עצמי תמיד על קו התפר שבין חייזר וזיקית. מצד אחד אני שונה ועדיין רוצה לשמר את מי שאני כפי שאני, כי תכל’ס אי אפשר אחרת. ומצד שני, כמו זיקית, מנסה להתאים את עצמי לסביבתי. קיים תמיד מתח בין השניים.

יש אספקטים של התרבות היפנית שקשה לי להתחבר ולהבין, אבל אם יש משהו שהחיבור שלי איתו הוא מושלם ואין עליו עוררין, זה האוכל. (אמנם עם קצת הגבלות כשרות כי אני לא אוכלת בשר לבן ופירות ים) אבל מעבר לזה, זו אהבה אמיתית ממבט ראשון. ואם יש נחמה לזרות שלעיתים אני חשה גם אחרי 12 שנה, אין כמו האוכל האלוהי הזה כדי לנחם אותי.

זו אחת הסיבות העיקריות שבגללן החלטתי להעמיק ולשכלל את כישוריי בבישול יפני.

היום אין דבר בו אני גאה יותר מאשר במיומנויות הבישול שרכשתי בשנות חיי ביפן.

אימא אביבה המצחיקה שלי אוהבת להזכיר לי שנקודת הפתיחה שלי התחילה לא מאפס, אלא ממינוס מאה. ולמה הכוונה? היא לא תשכח שיום אחד אחרי שחזרתי ממשמרת בצבא, ועד שכבר ניסיתי להכין לעצמי ארוחה, הוצאתי מהמקפיא המבורגר מנויילן בפלסטיק, ופשוט התחלתי לטגן אותו כמו שהוא, בלי להסיר את הפלסטיק…טמטום? לגמרי…

ביפן למדתי לא רק מה לאכול, אלא גם איך לאכול.

אם פעם הייתי אוכלת כאילו רודפים אחרי, במהירות, בלי לחשוב, בכמויות גדולות (בטח קשור לשואה ולצבא ולכל מה שמרכיב את הקודים שהבאתי איתי מהעולם שלי) וזורקת את האוכל לפה – אז היום אוכלת מנות קטנות ואיכותיות, (נראה לי שאת ‘דברים טובים באים במנות קטנות’ היפנים המציאו), לאט ובעדינות.

מצאה בעל מצאה סנסיי

מיצורו בעלי הוא  הסנסיי (מורה) הראשון שלי לאמנות הבישול.

קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שלמדתי מהאיש שלי, אך אין לי ספק שאחד הדברים החשובים שלמדתי ממנו הוא איך לבשל. ולא סתם לבשל. זוכרים את אלוהי הפרטים הקטנים? אלמנט שימשיך לקבל איזכורים בבלוג שלי בכל מיני אספקטים, כי זו יפן ואלו האנשים. ואני הפוכה ואלופה בלראות את התמונה הגדולה ולהתעלם מהפרטים הקטנים, כך הייתי לפחות. אז הסנסיי שלוקח כל דבר ברצינות תהומית (הוא לא האמין למראה עיניו כשנוכח לדעת שאני בורה לגמרי בכל מה שקשור למטבח, הוא אמר לי שזה הדבר הכי בסיסי שכל אדם חייב לדעת), הקפיד איתי על כל פרט – כמו באיזו זווית לעמוד כשאני חותכת ירקות, מאיזה ולאיזה כיוון להניע את הסכין, ובאיזה אופן לקצוץ בלי לחתוך לעצמי את האצבעות ובלי לפגוע במרקם הגנטי של הירק ובצורת גדילתו הטבעית. אמר לי שדרך הבישול אקבל הרבה מידע על סודות החיים. “תרגישי את האנרגיה של הירק”, הסביר לי, “ואז תיגשי לחתוך אותו”.

לפעמים הוא היה קשה איתי מידי, לא ויתר ולא עשה הנחות, ואני הייתי חולמת הרבה, מתקשה לעקוב ולהתרכז לאורך זמן, מתעצבנת שהוא דקדקני מידי וזה לא בא לי טוב ולא התאים לאופיי חסר הסבלנות והמחפף.

הוא לימד אותי איך האנרגיה שלי משפיעה על טעם האוכל ואיך להפוך פעולה קטנה לתרגול מדיטטיבי.

השף

ומה הקשר שלו למטבח? הרי סיפרתי לכם בפוסט הראשון מעט רקע עליו שהוא עוסק במחשבים ולא שף, כפי שניתן לחשוב. אז בקצרה…בעיר אוקימה (Okayama) שבה הוא גדל לא היו בזמנו מסעדות בסגנון מערבי וגם בבית, אימו בישלה רק אוכל יפני מסורתי. כשהיה בן 15 הוא הושפע מאד ממנגה (קומיקס) שנקראת “השף”, על שף גאון, מתמחה בבישול צרפתי, שמגיע למסעדות כושלות על סף פשיטת רגל, בלי לקוחות, המזמינות אותו לשבוע לשפר את המצב, כשתוך שבוע בכל מקום אליו הוא מגיע מתרחש נס ולקוחות עומדים בתור כדי לאכול באותה מסעדה. וכך הוא עובר ממקום למקום ועוזר לכולם. בקומיקס הזה מתוארים סודות הבישול הצרפתי לפרטי פרטים. מיצורו מאד התרשם וחלם להיות שף.

"השף"-קומיקס בהמשכים עם תיאורים מפורטים מסודות הבישול הצרפתי

הוא התחיל לעבוד בזמן התיכון כשולייה לשף במסעדה יפנית, אביו נתן את הסכמתו בתנאי שיסיים את הבחינות. הוא סיפר לי שכמעט לא נכח בבית הספר, ורק בשנה האחרונה ללימודים הוא הבין שלהיות שף זו עבודה מאד קשה ודווקא נראה לו כי נעים יותר להיות בצד השני, להיות לקוח במסעדות. ולכן החליט לסיים את הבחינות כמו שצריך ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה. אבל האהבה לבישול לא נמוגה עם ההחלטה הזו, וזהו התחביב שלו. בכל סופשבוע אני מפנה את המטבח וכולנו נהנים ממטעמיו. הוא יוצא אחת לחודש לדייג עם עמיתים לעבודה ואנו זוכים לאכול דגים טריים מן האוקינוס, כסשימי או בדרכים יצירתיות אחרות, והטעם?…אין לתאר.

טרי טרי מהאוקינוס!

מיצורו ואמנות חיתוך הדגים

מעשה ידיו ל-ה-ת-פ-א-ר

סשימי ישירות מגן עדן. לא רק איכות וטריות הדג, גם אמנות חיתוכו

קרפצ'יו של השף הפרטי שלי

פאייה של מיצורו

טיפאנית:

ביפן יש כללי התנהגות ונימוסי שולחן רבים, בהם יש עשה ואל תעשה. בתוך ה”אל תעשה” יש כמה איסורים חמורים, אחד מהם הוא שלא מעבירים אוכל זה לזה ממקלות למקלות כי זה נוהג שקשור להלוויות. בלוויה יפנית (והייתי עדה לזה במו עיניי) לאחר שריפת הגופה, מקיימים טקס של העברת העצמות למן צנצנת גדולה, וזה נעשה בשניים כשכל אחד מחזיק מקלות, הנראות כמו מקלות אכילה ארוכים וביחד מכניסים את העצמות לצנצנת.

העברת העצמות לצנצנת

בפעם הבאה:

המשך המסע הקולינרי, אכילה בחברה, מסעדות אהובות עלי, נימוסי שולחן.

ועוד…

עוד מהבלוג של ליאת לופט-מוריטו

תצוגה מקדימה

הכנה לגן או לאוניברסיטה?

"מיה נכנסת לגן או לאוניברסיטה?" שאלה אותי אימי בביקורה האחרון אצלי בטוקיו, כשהייתי בדרכי לגן לשמוע הרצאה נוספת מהמנהלת ולקבל שוב מעטפה מלאה בטפסים כתובים ביפנית. אני גרה בטוקיו משנת 2001 עם בן זוגי היפני מיצורו ושלושת...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

קטן זה הגדול החדש

בקיץ שעבר ביקרנו בישראל ביקור ארוך שנמשך חודשיים וחצי. בתקופה זו הכנסתי את מיה לגן ואת עדן לקייטנה. עדן נהנה מאוד, הוא הכיר חברים חדשים והשתתף בפעילויות אך אחד הדברים שלא מצאו חן בעיניו היה האוכל...הוא התלונן שכמעט מדי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

מייד אין ג'פאן

מתוך שלושת ילדיי רק בני הבכור נולד בארץ.  את חווית הלידה הראשונה שלי רציתי לעבור בסביבתי הטבעית עם המשפחה בישראל, קרובה לאימא.  את שתי הלידות הבאות כבר עברתי ביפן. ולמרות ששתי חוויות הלידה ביפן היו מאד שונות זו מזו - את מיה...

תגובות

טופ 20 - בלוגי אוכל

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה