הבלוג של israelita

israelita

רוני ממן, ישראלית, בת 43, גרה בעבר באנגולה והיום בפורטוגל כותבת על החיים מעבר לים

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מדצמבר 2015

לפורטוגל הגענו ב 31 בדצמבר 2013. בניגוד לכל ההמלצות נחתנו בליסבון ממש בתחילת החורף והילדים נכנסו לבית ספר חדש באמצע השנה. אחרי ניסיון בשני בתי ספר בינלאומיים באנגולה, שם מתחלפים כשליש מילדי בית הספר כל שנה, וכמעט בכל שבוע עוזבים תלמידים או מצטרפים חדשים, לא הבנו מה הביג דיל. אותה שפה, אותה שיטת הוראה, אותה בלורית שיער. קטן עלינו.

ככה זה אצלנו. במעברים בין יבשות אנחנו קלים. אחר כך מקללים.

כשהתחילו קשיים בהתאקלמות בבית הספר הרמתי גבה. רילוקייישן שלישי, Been there, Done that, אם יש בעיה, היא בטח לא אצלנו. אנחנו הרי זורמים, קלילים, מגניבים, סתגלנים וגמישים (תראו עד לאן אני מרימה את הרגל…).  נפגשתי מייד עם המנהל, מנסה בתמימות אך בנחישות להבין את הבעיה, להעביר את המסר שהבעיה (כמובן) אצלו ולתקן את מה שלדעתי לא עבד במנגנון הקליטה, בו זמנית. כשהוא לא נראה מזועזע מ”סיפורי הזוועה” על ילדות שלא משתפות במשחקים בהפסקה או שמדברות אחת עם השניה פורטוגזית (טפו) במקום אנגלית חשבתי שפשוט לא הצלחתי להסביר את עצמי (“היא לא צריכה לדעת פורטוגזית, זה בית ספר בינלאומי, הם צריכים לדבר אנגלית”). אז מה אם 60% מילדי בית הספר הם פורטוגלים, שלומדים בבית הספר 15 שנים רצוף, והם כנראה הבסיס הרחב (והיציב) עליו נשען מנגנון בית הספר. כשהבנות בכיתה עשו שרירים, אמרתי לעצמי (נא לקרוא בטון מורתי): “אין שום בעיה, נפתח את הבית, נפתח את הלב והכל ייפתר”. שינסתי מותניים והזמנתי את כל האימהות שבשכבה (25 במספר) ל”בוקר קפה” אצלנו בבית. בצורה מסודרת שלחתי מייל דרך מזכירת בית הספר (פרטיות, פרטיות ושוב פרטיות), תזכורת שניה, ושלישית. וגם כשאף אחת (!) לא ענתה, לא הבנתי בדיוק מה זה אומר. ביום המיועד לבשתי את חיוך ה “בואו תכירו אותי ואחרי זה נראה מי עושה שרירים…”, הכנתי שלוש עוגות, שתי פשטידות ועוד כל מיני וחיכיתי.

שעתיים מאוחר יותר, בעודי בוהה בקיר ומנסה את שיטת ה “למה זה מצוין” הגעתי למסקנה שלא צריך לבשל יותר השבוע. וזה באמת מצוין. השלב הבא והבלתי נמנע היה זה שבו הסתכלנו הפשטידות (השלמות) ואני על הסלון הריק במבט שאומר: “מה בדיוק קרה (או יותר נכון – לא קרה) פה עכשיו?” איך זה שאף אחת לא הגיעה? אני כותבת אף אחת למרות Mafalda  המקסימה שהגיעה עם עוגה כי היא האמא היחידה בכיתה שברכה אותי לשלום, שאלה לשלומי והזמינה את האמצעית אליה הביתה כבר בשבוע הראשון ללימודים (אז היא מהסוג שלנו, וזה הורס את כל הפואנטה). אני כותבת אף אחת כי הקיצוניות של המעמד הזה הבהירה לי שאני לא בכיוון. כל מה שידעתי והכרתי, כל מה שחשבתי שנכון, שהבאתי איתי כנכס, כל ה”בינלאומיות” שלנו, של כולנו. כל זה לא רלוונטי. לא כאן. לא עכשיו.

אז מה כן?

עם הזמן וההיכרות עם המנטליות הפורטוגלית, לאט לאט מתחילה להתבהר התמונה. בסקלה של 0 עד 10 הייתי מהמרת כרגע אולי על בהירות ברמה 3 (וגם זה קצת יומרני) אבל זה מספיק כדי להבין שבהשוואה למשחק כדורגל הייתי מקבלת כרטיס אדום כבר בדקה הראשונה פלוס השעיה עד להודעה חדשה.

שנים קודם, לפני המעבר הראשון לאנגולה נסעתי אני לגשש. הלכתי לראות בתים, רחובות, אנשים, בתי ספר. רציתי להבין איך ומה זה יהיה. מה החוויה הזו יכולה להיות עבורנו. באותה נסיעה הוזמנתי ע”י אחת המשפחות הישראליות למסיבה בבית הספר בו למדו הילדים שלהם. כשהגעתי לשם ראיתי במה ועליה ילדים שמחים, ילדים מכל התרבויות ובכל הצבעים מדברים שפה משותפת. והתרחב לי הלב. הרגשתי גאווה והתרגשות על המתנה המדהימה שהילדים שלי עומדים לקבל. והייתה בי פתאום ציפייה לקראת הדרך הזו שיש בה בחירה אמיתית (של כולנו) בסובלנות ובקבלה של השונה והאחר. באופן (לא) מפתיע מגלים בסביבה רב תרבותית שיש כל כך הרבה דברים שאפשר ללמוד וללמד גם כשלא מתעסקים באלוהים של אף דת, בהיסטוריה של אף מדינה או במלחמות וכיבוש. מגלים שאפשר לכבד את כל ההבדלים בלי שאף אחד יהיה צודק או טועה, שדווקא בקבוצה כל כך מגוונת של תרבויות ומנהגים לכולם יש מקום.

ואני אז חשבתי שזו ‘ה’ בינלאומיות ‘ה’ אמיתית. בערב רב של תרבויות ותפיסות, כל אחד בא בדרכו, נותן את “הקטע” שלו בלי לחכות לאישור או לתשואות, מקווה שלא דרך בטעות לאף אחד על האצבעות, ולפעמים, ביום מוצלח במיוחד, מישהו הצטרף לריקוד.

בכל תרבות יש חוקים לא כתובים. בכל חברה יש קודי התנהגות שרק החברים מכירים. יש גינונים, ניואנסים ומשמעויות נסתרות במשפטים ובמעשים. ה”בינלאומיות”, כמו שאני מגדירה אותה היום, היא ההבנה הזו. היא ההסכמה לא לדעת כלום, היא כניעה לתחושת הזרות, היא קבלה מלאה של המצב הזה עם הרבה אהבה וצניעות. מי שגר במדינה אחרת ולומד לאט לשחק לפי הכללים לא הופך אוטומטית לחלק מהקבוצה. הוא רק נפתח לאפשרות שיש קבוצה אחרת ושאם מתבוננים ומקשיבים ורוצים מאד אפשר לגשר על הפערים ולמצוא נקודות חיבור.

ואולי זה השיעור המשמעותי ביותר. ההיכרות בשוני, בהבדלים שביננו, בין עמים, בין תרבויות, בין דתות, בין כל שני אנשים. בלי שיפוט, בלי להבין למה ובלי אנג’נדה לשנות.

שנתיים אחרי, אני עדיין אוספת פיסות מידע, חוויות, ביטויים ותחושות כדי להכיר כל יום קצת יותר את העם שבתוכו אני חיה. ואיך אומרים אצלנו I don’t know shit…

עוד מהבלוג של israelita

חנוכה בעיר זרה

חנוכה. נוסעת ברחובות העיר בחג הכי יפה של השנה. כל הכיכרות מקושטים, נורות מהבהבות בצורת עץ אשוח, מתנות לחג מציצות מכל פינה ואייל עם כרכרה חונה באמצע השדרה. פעם הרגשתי שזה לא החג שלי, עם כל הסמלים, השירים, הקישוטים והקיטש....

תגובות

פורסם לפני 4 years

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 4 years

הנימול היחידי במקלחת

הפורטוגלים מקפידים על סדר וניקיון. לא מעגלים פינות, לא משאירים מקום ל “יהיה בסדר” ולא ל”נראה לי…” לבריכה נכנסים רק בכפכפים, שאותם מביאים בשקית נפרדת גם בקיץ, כדי לא להכניס לכלוך לאזור הבריכה. לא יעלה על הדעת לצעוד שם...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה