רכבת החיים – ביקורת על "בוא נפתח את זה" ("הקאמרי")/ מיכל ליבר-רונן

"זהו סיפור שמתאר מסע של רכבת על ציר ובכל פרק בספר הרכבת עוצרת בתחנה ואוספת אנשים.. והתחנה הזאת היא בעצם הנקודה שבה הם בוחרים איך החיים שלהם יראו, אם הם עולים או לא עולים על הרכבת" נאמר בתחילת המחזה "בואו נפתח את זה" על ידי אחת הדמויות. ועם תובנות משפט זה יכול להזדהות קהל הצופים, מקטן ועד גדול. קבלת החלטות נמצאת בכל שלב בחיים, מהחלטות קטנות ועד החלטות גדולות והרות גורל כמו בחירת תחום לימודים, חיים זוגיים, הבאת ילדים לעולם או קניית דירה. כל בחירה שנעשית בעלת משמעות ומכתיבה את המשך מסע החיים לטוב או לרע.

מוטי כץ, עידית קפלן, אביגיל הררי וגלעד קמחי. צילום: שמחה ברבירו

הדרמה הקומית "בואו נפתח את זה" היא מחזה הביכורים של סתיו אידיסיס וגלעד שמואלי, שגם שמככב בהצגה. ההצגה לוקחת את הצופים לארוחת ערב בה נפגשים זוג נשוי צעיר, מיכל ויובל עם הוריה של מיכל, רונית ויקי. לכאורה עוד ערב משפחתי שגרתי עם ארוחה מנחמת והחלפת מידע, אבל בארוחה הזאת דברים קצת יוצאים מכלל שליטה. במעמד הארוחה המשפחתית מעוניינים רונית ויקי להכריז על הדירה שהם רכשו לזוג הצעיר סמוך לביתם בהמשך הרחוב. יובל ומיכל שמגלים זאת, אינם מעוניינים בעזרתם ומעדיפים להמשיך להתגורר בתל אביב, בדירתם השכורה הקטנה מסיבותיהם שלהם. ויש להם סיבה מאוד טובה. בתחילת הערב מקבלת רונית טלפון מחברתה שמעדכנת אותה בפרט מידע שטורף את הקלפים – היא ראתה את יובל מנשק  אישה אחרת ברחוב. בנוסף לכך עם כוסות היין שנשתות יצוצו סודות נוספים מחייהם של הארבעה. והם יפתחו תיבת פנדורה שתנפץ את כל מה שהם יודעים עד כה זה על זה. כל זאת נעשה בתזמון קומי מדויק ועם הרבה הומור.

הבמאי עידו רוזנברג שברזומה שלו לא מעט הצגות נפלאות ("לעבור את הקיר", "הנאהבים והנעימים") ממשיך את קו עבודתו ומרים הפקה משעשעת ומהנה, כשהוא מדקדק בכל פרט ופרט. ניכרת גם חתימת ידו של דרמטורוג תאטרון הקאמרי, גור קורן שבאה לידי ביטוי בכל התזמונים הקומיים ומזכירה את האנקדוטות ההומוריסטיות מהקומדיה המצליחה שכתב, "לא לריב". הרעיון של רוזנברג יחד עם המעצבת שני טור לחלק את חלל הבמה לשני חלקים: סלון ובתוכו מטבח עם חלון זכוכית שפונה לגינה, חלל קטן שבו השירותים תורם למעברים החלקים בין סצנה לסצנה. המחשת דירתם של הזוג הצעיר נעשה באמצעות מיטה גדולה שמוכנסת ומוצאת מהבמה. ומכיוון שרוב הסצנות מתרחשות בסלון, היא מובאת בהתחלה ובסוף. הצבע הלבן והנקי שולט במטבח ובשירותים ותורם לתחושה של סלון בורגני, כיאה לסלון משפחתי. והשילוב של העציצים והשולחן מעץ תורמים לתחושת החמימות בחדר. והאביזר שבולט בעיקר בחלל הסלון הוא העתק תמונתו של האמן אדוארד מונק, "הצעקה". והוא בעצם התחושה שעולה בארבעת הדמויות במהלך הערב, פאניקה.

  גלעד שמואלי ואביגיל הררי. צילום: שמחה ברבירו
גלעד שמואלי ואביגיל הררי. צילום: שמחה ברבירו

המעבר מחלל לחלל מלווה בתזמון מדויק עם התאורה של מתן פרמינגר ועם המוזיקה של ניר שלו לוגסי. אורנה סמורגונסקי כהרגלה בחרה תלבושות שמתאימות לדמויות, כאשר האם והבת לבושות בצבעים חזקים, לבן וכחול בחלוק/שמלה עם צורות מעויינים והאב והחתן בסוודר ומכנס. ניתן לראות ביניהם הקבלה.

החלק העיקרי הוא המשחק וצוות השחקנים שיחק טוב מאוד והדינמיקה ביניהם הייתה יפה. גלעד שמואלי ואביגיל הררי מצוינים כזוג נשוי החולק סודות והכימיה ביניהם טבעית ואמינה, עירית קפלן ומוטי כץ פשוט נפלאים וגונבים את ההצגה. שניהם יחד וכל אחד לחוד מצחיק עד דמעות. יחד עם זאת, ענין הדירה שדובר עליו בתחילת המחזה התמוסס מאוד מהר ולא עלה לדיון בשלב מאוחר יותר. כדאי היה לסגור את הנושא בסיום ההצגה.

מוטי כץ ועירית קפלן. צילום: שמחה ברבירו
מוטי כץ ועירית קפלן. צילום: שמחה ברבירו

בשורה התחתונה מועלים תכנים שונים שאינם מועלים בפומבי בדרך כלל כמו בגידות ויחסים פתוחים בחיי נישואים עם היתרונות והחסרונות של מעשה זה. זהו קו צעיר ונועז יחסית של צמד הכותבים שמקבל במה בתאטרון רפרטואר. לא בהכרח שתהיה הסכמה על הנאמר אך אין ספק שהפתיחות משחררת ומעלה דיון לגביו. מה שבטוח ההצגה מעלה מחשבות על הקשר האמתי בין הורים וילדים ועד כמה הם מעורבים בחייהם ואולי כדאי לפתוח את זה. או שלא. וכמו שנאמר בהצגה: "כשלא מתכננים יוצאים הדברים הכי טובים".           

עירית קפלן, אביגיל הררי וגלעד שמואלי. צילום: שמחה ברבירו

עירית קפלן, אביגיל הררי וגלעד שמואלי. צילום: שמחה ברבירו