לאחרונה הייתי בחופש אז קראתי הרבה (ובלי הפרעות). הנה חוות הדעת שלי על שלושת הספרים האחרונים שאהבתי.
אתי החיים משחק הרבה
הספר החדש מאת דויד גרוסמן הוא ספר יחסית קטן ודק, כמו שאני אוהבת, שאפשר לקחת בקלות לכל מקום.
קניתי את הספר הזה בדרך לחו"ל, בהטבת הטיסה של סטימצקי (ממליצה מאוד לנצל את זה בפעם הבאה שאתם טסים!). הספר דק וקריא, והוא הולך איתך לכל מקום תרתי-משמע, גם הסיפור הולך איתך לכל מקום. אהבתי מאוד את הכתיבה שלא נסחפת לתיאורים מתישים אבל כן מתארת יפה את סיפור חייה של אווה (אווה פאניץ'-נהיר, הדמות עליה מבוסס הספר) ומשפחתה. לא להאמין שאכן הייתה אישה כזו, והיא אכן מוזכרת כאן בעךר על גולי אוטוק בוויקיפדיה. גרוסמן הפליא לשמר את השפה הייחודית של הגיבורה תוך כדי חיבור לדמויות האחרות ושזירת העלילה המרתקת.
איך זה מתחיל?
רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.
המנהרה
איך זה מתחיל?
נער האופניים
איך זה מתחיל?