ספרים ישראלים חדשים ומומלצים

המלצה על שלושה ספרים חדשים מאת סופרים ישראלים מובילים: דויד גרוסמן, אברהם ב. יהושע, אלי עמיר

לאחרונה הייתי בחופש אז קראתי הרבה (ובלי הפרעות). הנה חוות הדעת שלי על שלושת הספרים האחרונים שאהבתי.
 

אתי החיים משחק הרבה

הספר החדש מאת דויד גרוסמן הוא ספר יחסית קטן ודק, כמו שאני אוהבת, שאפשר לקחת בקלות לכל מקום.
life_master
קניתי את הספר הזה בדרך לחו"ל, בהטבת הטיסה של סטימצקי (ממליצה מאוד לנצל את זה בפעם הבאה שאתם טסים!). הספר דק וקריא, והוא הולך איתך לכל מקום תרתי-משמע, גם הסיפור הולך איתך לכל מקום. אהבתי מאוד את הכתיבה שלא נסחפת לתיאורים מתישים אבל כן מתארת יפה את סיפור חייה של אווה (אווה פאניץ'-נהיר, הדמות עליה מבוסס הספר) ומשפחתה. לא להאמין שאכן הייתה אישה כזו, והיא אכן מוזכרת כאן בעךר על גולי אוטוק בוויקיפדיה. גרוסמן הפליא לשמר את השפה הייחודית של הגיבורה תוך כדי חיבור לדמויות האחרות ושזירת העלילה המרתקת.
איך זה מתחיל?
רפאל היה בן חמש־עשרה כשמתה אמא שלו וגאלה אותו מייסוריה. גשם ירד על חברי הקיבוץ, שהצטופפו תחת מטריות בבית־הקברות הקטן. טוביה, אביו של רפאל, מירר בבכי. שנים טיפל באשתו במסירות, ועכשיו נראה אבוד ומיותם. רפאל, במכנסיים קצרים, עמד נבדל מהאחרים וכיסה את ראשו ואת עיניו בקפוצ'ון, שלא יראו שהוא לא בוכה. הוא חשב: עכשיו שהיא מתה, היא יכולה לראות את כל הדברים שחשבתי עליה.

זה היה בחורף 1962. אחרי שנה פגש אבא שלו את וֶרה נוֹבָאק, שבאה לארץ מיוגוסלביה, והם התחילו לחיות כזוג. וֶרה הגיעה לישראל עם בתה היחידה, נינה, נערה בת שבע־עשרה, גבוהה ובהירת שיער, שבפנים הארוכות שלה, שהיו חיוורות ויפות מאוד, כמעט לא היתה הבעה.
נערים בכיתה של רפאל קראו לנינה 'ספינקס'. היו מתגנבים מאחוריה ומחקים אותה בהליכתה, מחבקת את גופה בזרועותיה ובוהָה במבט חלול. היתה פעם שהיא תפסה שני חֶברֶה שחיקו אותה, ופשוט פוצצה להם את הפרצוף. (…)
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | מרץ 2019, 273 עמודים.

המנהרה

הספר החדש של אברהם ב. יהושע עוסק בהתבגרות (או מילה פחות פוליטיקלי קורקט, הזדקנות) וההתמודדות עם המצב הזה, תוך כדי הומור ונוסטלגיה.
cave_master
המליצו לי על הספר הזה, ואת רוב ספריו של יהושע אהבתי. למרות שהשפה קולחת והתחברתי אליו די מהר, הוא לא ספר קליל, למרות שיש בו גם הומור והתנהגויות מצחיקות של הגיבור (שגם בוחר לראותן כמצחיקות ולא כמאיימות). אהבתי אותו מאוד, התחברתי לחזרות שנובעות כדי להבהיר את מצבו של הגיבור בעצם אבל גם בונות את העלילה, ואת הסיפורים השזורים זה בזה ובעצם מהווים את הבסיס של החברה הישראלית שלנו היום, במציאות של שנת 2019.

איך זה מתחיל?

אצל הנוירולוג

 – אז בואו נסכם, אומר הנוירולוג.
– כן, נסכם, לוחשים שניהם.
– התלונות לא לגמרי הזויות. באמת התגלתה באונה המצחית אַטְרוֹפְיָה שמעידה על ניוון קל.
– איפה בדיוק?
– הנה כאן, בקליפת המוח.
– אני מצטער, אבל אני לא רואה כלום.
אשתו רוכנת אל התצלום.
– כן, משהו כהה פה, היא מודה, אבל קטנטן.
– נכון, קטן, מאשר הנוירולוג, אבל יכול להתרחב.
– רק יכול, רועד קולו, או גם נוטה? (…)
הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה | יולי 2018, 324 עמודים.

נער האופניים

הספר האחרון להיום בהמלצה הוא ספרו החדש של אלי עמיר, שבביקורות שקראתי טוענים שהוא סיפרו האישי ביותר.
hofanaym_master
הספר מספר את קורותיו של נער שבגיל 16 כבר עבר הרבה: עלייה לישראל מעיראק, מגורים של כמה שנים במסגרת "עליית הנוער" בקיבוץ חילוני-שמאלני של השומר הצעיר, חזרה למעברת משפחתו ובנקודת זמן מעבר לעיר. הוא מגיע לירושלים, אז עדיין עיר בטראומת מלחמת השחרור והתמודדות עם כל קשיי המדינה. הוא נעשה עצמאי,  דואג לעצמו, מוצא עבודה בחלוקת עיתונים ומשליחויות על אופניים במשרד ראש הממשלה, חברים ואפילו חברה. הספר הזה ארוך, קחו בחשבון. לא מיועד למי שאין לו סבלנות. אני אהבתי את הספר למרות שלעיתים הפריע לי שבמשך כמה פסקאות (שלא לומר "כמה עמודים") יש תיאורים של דברים שונים עד לפרט הקטן ביותר, כמו למשל מה מוכרים במכולת באזור הכפר ועוד.

איך זה מתחיל?

גם אחרי שביקר את בנו פעמים אחדות והתוודע אל אורח החיים והלבוש בקיבוץ, בא שוב בחליפה הדורה, בעניבה, במגבעת לבד אפורה שסרט שחור כרוך סביבה, בנעליים בריטיות בשני צבעים ועם פרח בדש. אבו אל־וזיר, אבי השר, מיאן להסתגל לאופנת החאקי, דבק בחליפת "אנו באנו ארצה", ולקיבוץ הגיע כפטריארך שיצא מהעולם הישן אל לב ליבו של העולם החדש, המהפכני. מכיס האפודה שלף את השעון המחובר אליו בשרשרת מוזהבת, פתח את המכסה, העיף מבט במחוגים, החזיר את השעון למקומו והמשיך להתהלך בחצר המשק כמי שמבקר באחת מאחוזותיו. (…)
הוצאת עם עובד | פברואר 2019 ,  623 עמ' מודפסים