עיר של בנות

קיראו מה חשבתי על הספר החדש של אליזבת גילברט, "עיר של בנות".

הרבה זמן כבר לא המלצתי לכן פה על ספר טוב, נכון? הגיע אליי הספר החדש של אליזבת גילברט, מחברת הספר האייקוני שהפך אותה לכוכבת בתחום והפך אחר כך גם לסרט הוליוודי מצליח, "לאכול לאהוב להתפלל" . מאז קראתי כבר כמה ספרים שלה. חלקם אהבתי יותר וחלקם פחות. ועכשיו הגיע תורו של זה
banot_master

על מה הספר?

הפעם מדובר בסיפור חיים, אבל לא סתם סיפור אלא כזה החוצה תקופות ועוסק בחיים עצמם, כולל תככים, מזימות ואיך לא? אהבה.
הרקע לכל הסיפור הזה (כמעט) היא העיר שמצטלמת בכל כך הרבה סרטים וסדרות ומהווה רקע להמון סיפורים אנושיים, הלוא היא ניו-יורק כמובן.
התיאטרון הניו יורקי בתקופת מלחמת העולם השנייה ולאחריה מציג בפנינו עולם עם שאלות כאלו ואחרות, והכל מנקודת המבט של גיבורת הסיפור שהגיע לשלב הסופי בחייה כנראה וכעת מסתכלת על החוויות בחייה במבט נוסטלגי של געגוע לדמויות ולחוויות, ובעיקר לתקופה שלא תשוב עוד.
הסיפור מתחיל בתחילת שנות הארבעים העליזות והמסוכסכות של המאה הקודמת. ויוויאן מוריס מגיעה לעיר ניו-יורק אחרי שנמאסו עליה חיי הלימודים בקולג' מקומי קטן, וגם היא נמאסה עליהם. למזלה ההורים שלה שולחים אותה לגור עם הדודה מהעיר הגדולה שמנהלת תיאטרון במידטאון של מנהטן. שם נפתח בפניה עולם שלם שלא הכירה של דמויות, תלבושות ומעללים שונים. הכל הולך טוב עד שיום אחד משהו קורה ומסלול חייה של ויוויאן משתנה שוב. ואת השאר תקראו בספר.

איך זה מתחיל?

בקיץ של שנת 1940, כשהייתי בת תשע־עשרה ומטומטמת, שלחו אותי הוריי להתגורר אצל דודתי פג, שניהלה תיאטרון בניו יורק.
זמן קצר לפני כן שוחררתי אחר כבוד ממכללת וָאסַר, כיוון שלא נכחתי בשיעורים ולפיכך נכשלתי בבחינות הסיום של השנה הראשונה. לא הייתי טיפשה כפי שהעידו הציונים, אבל זה כנראה לא עוזר אם לא לומדים. במבט לאחור לא זכור לי איך מילאתי את השעות הארוכות שבהן הייתי אמורה לשבת בכיתה, אבל מהיכרותי עם עצמי, אני מניחה שהייתי שקועה כליל בהופעתי החיצונית. (אני זוכרת שבאותה שנה ניסיתי להשתלט על "הסלסול ההפוך" — טכניקת עיצוב שיער שלמרות הקושי הטכני הכרוך בה, ולמרות חשיבותה האדירה בעיניי, לא התאימה ל"סגנון של ואסר".)
ככלל, לא מצאתי את מקומי בוואסר, אף שהיו מקומות רבים להימצא בהם. המוסד הזה התגאה בשפע של בנות וקליקות, אבל הן לא עוררו את סקרנותי ולא ראיתי את עצמי משתקפת באף אחת מהן. היו בוואסר מהפכניות, בחורות שלבשו מכנסיים שחורים קודרים והביעו את דעתן על התסיסה הפוליטית העולמית, אבל לא התעניינתי בפוליטיקה (גם היום היא לא מעניינת אותי. אם כי שמתי לב למכנסיים השחורים, שהיו בעיניי שיקיים ומסקרנים — בתנאי שהכיסים לא בלטו.) והיו בוואסר חוקרות נועזות, שהתעתדו להפוך לרופאות ולעורכות דין הרבה לפני שנשים אחרות עשו זאת. הייתי אמורה להתעניין בהן אבל לא התעניינתי. (ראשית, לא הצלחתי להבדיל ביניהן. כולן לבשו חצאיות צמר חסרות צורה, שנראו כאילו נתפרו מסוודרים ישנים, וזה פשוט העכיר את רוחי.) (…)