בנוגע לגוף

לקחתי חלק בפרויקט המשותף שלנו, ונתבקשתי לכתוב על דימוי גוף, ביטחון עצמי, נשיות וכו'. הנה מה שיצא.

אז הוזמנתי לכתוב על הנושא של דימוי גוף וזה. יש לי הרבה להגיד בנושא, אך פתאום מצאתי את עצמי יושבת ליד המקלדת ושום דבר לא יוצא. כלום.
ואז חזרתי אחורה בזמן…הרבה אחורה, לגיל 12. כמה שבועות לפני בת-מצווה.

קצת התעגלת

בסוף כיתה ו' הייתי הכי נמוכה בכיתה. הייתי עדיין ילדה לגמרי. רוב הבנות אצלנו בכיתה כבר החלו לפתח את הגוף הנשי שלהן: הרגליים שלהן התארכו, המותניים נהיו צרות, ולחלקן אף צימח חזה. אצלי – כלום. הטעם שלי בבגדים היה ילדותי ובעיקר הושפע מאחיותיי הגדולות. בתור הקטנה, רוב המלתחה שלי הורכבה ממה שקיבלתי מהקומונה (או: מחסן בגדים, בשם הקצת יותר מוכר) ומהאחיות הגדולות. לא זכור לי שאהבתי לקנות בגדים. עם אמא זו אף פעם לא הייתה חוייה מי יודע מה. לכשבגרתי, הפסקתי בכלל את העניין הזה. עד היום מעדיפה ללכת לבד. איכשהו רק כשאני לבד אני מוצאת.
הגיע היום המיוחל כמעט, ואף בגד עוד לא קנה את עצמו בשבילי. נאלצתי לעלות על האוטובוס יחד עם אמא ולצאת לקניות. עברנו חנות אחרי חנות. היה חם ומתיש. נהיייתי עייפה. לא מצאתי דבר. אמא שלי, שידעה שאני עדיין ילדה, לא רצתה לקחת אותי לחנויות בהן קנו מלכות הכיתה שמלות מנופחות בשני צבעים. "ראש אינדיאני" וחברים נשארו מחוץ לתחום בשבילי. ההליכה הארוכה והמתישה בין החנויות לא הובילה לתוצאה. לא אהבתי שום דבר ממה שראיתי במראה. בחנות האחרונה כבר הייתי מותשת. אמא מן הסתם גם היא הייתה מותשת, התבוננה בי ובמה שמדדתי, ואמרה:  "גם זה לא. תראי, את די התמלאת וקצת התעגלת ולכן את לא מוצאת שום דבר". זה היה הניסוח המדויק שעד היום אני לא שוכחת. גם את הדרך שעשינו ברגל לתחנת האוטובוס, שנראתה לי ארוכה מנשוא, אני לא שוכחת. בכיתי ובכיתי. לא יכולתי לעצור את הדמעות. הרגשתי שמנה כל כך וחשבתי שלעולם לא אמצא לי בגד מתאים.

Bar Mizvaאחות שלי ואני בבת מצווה שלי, בתמונה היחידה שמצאתי. אני בימין. בסוף קניתי חצאית וחולצה…לא זוכרת איפה. מהתבוננות בתמונות עם השנים ראיתי שמה שבעיקר היה עגול, אלו החיוך והלחיים.

מה שעושה לך טוב

אמא שלי תמיד חינכה אותנו שאנחנו צריכות ללבוש את מה שעושה לנו טוב. מצד שני היא החדירה בנו היטב את המסר, גם אם היא לא ממש אמרה את זה במילים, שאין דבר כזה "רזה מידי".
ממתקים תמיד אהבתי וגם שוקולד, בעיקר מריר. פעם אחת, לא הרבה אחרי אותה בת מצווה, היא לקחה אותי לשיחה. האחות הגדולה שלי שאז הייתה הרבה אצל אמא בעיקר בסופי שבוע עם התינוקת שלה, אמרה לאמא שאני אוכלת המון ממתקים וזה ממש בעיה וצריך לדבר איתי על זה דחוף. אז אמא לקחה אותי לשיחה דחופה ואמרה שחבל כי זה בדיוק הזמן בו הגוף שלי מעצב את עצמו, וחבל שאני אצבור תאי שומן, וכדאי שאני אשים לב למה שאני אוכלת. אם תאכלי הרבה ממתקים, בסוף תהיה לך סכרת. היא החליטה שכדאי שאני אצטרף אליה לחוג השבועי. חוג מכון כושר, באיזה מקלט נידח עם המון מכשירים שהם בעיקר משקולות בכל מיני וריאציות.

חוויה מיוחדת

בסטודיו של פיפה פגשתי את מיכל, שסיפרה לנו שהיא פתחה את פיפה כי לא היה לה מה ללבוש. היא התאימה לי טוניקת פסים, עם ג'ינס מתחת ווסט מעל. אני לא הולכת עם פסים בערך מאז אותה כיתה ו', בעיקר מאחר שגם אני כמו רבים מאמינה שפסים זה משמין.לא לובשת טוניקות, מעדיפה לחשוף את הרגליים. בגלל שאני שוחה, גם בחורף, אני תמיד מוכנה לחשיפת רגליים. בדרך כלל אני לובשת בייסיק. גופיות, חצאיות קצרות בגזרות קלאסיות, ג'ינסים צמודים. "אני מוציאה אותך מאזור הנוחות!!" אמרה לי מיכל.

unnamedבתמונה אני עם המאפרת, בבגדים של PIPA

בדיעבד אני גאה באמא, על כל מה שהיא עשתה על מנת להחדיר בנו את האהבה לספורט ולאוכל בריא, אבל אני מודעת לכך שזה השפיע על דימוי הגוף שלי. וחוץ מזה, אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. תעשו טובה ולכו להיבדק. אני את ה MRI השנתי שלי, ה US החצי שנתי, והבדיקה הידנית כבר עשיתי.
me