הגיל עושה את שלו

את גיל הכרתי ככותב הבלוג "תשאלי את אבא". בין שלל הבלוגריות הנשיות שאני מוקפת בהן היה כיף פתאום לקרוא משהו מכיוון אחר. כשהחליף את תמונת הפרופיל שלו הבנתי שהוא לא רק בלוגר אלא גם הוציא ספר. נפגשנו בבית קפה לראיון על הספר בפרט ועל הכתיבה בכלל, ואיכשהו הגענו לדבר על הכל. כמעט.

כשקראתי את הספר של גיל, זרע הפורענות, הבנתי מיד שיש פה שילוב מנצח: סיפור חיים מעניין וכישרון כתיבה.

קליק לפוסט שלי על הספר.

אז מה גיל – זה מספיק בשביל להצליח? הרי כמעט כל מי שיש לו בלוג חולם גם להוציא ספר.

גיל: הסיפור שלי אכן מעניין אבל לדעתי לכל אחד יש סיפור מרתק. אני פוגש המון אנשים, וכולם מעניינים. כל אחד בדרך שלו. אני כותב כבר המון שנים. כבר כשהייתי סטודנט התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, והתעסקתי בכתיבה גם בחיים המקצועיים שלי. כבר ב 2007 במהלך טיול ארוך בהודו, עלה לי רעיון לכתוב על מישהו שבורח להודו. לא היה לי ברור ממה וממי. הסתובבתי כמה שנים עם הרעיון הזה עד שהתחלתי לכתוב את הספר. בשלב בו הייתי אז בחיי היה לי ברור ממה הגיבור שלי בורח. פתאום נהייתי אבא, וזו חוויה סופר-מרגשת ומטלטלת,והספר התחיל להיכתב. קצת אחרי שהתחלתי לכתוב את הספר נולד הבלוג. רציתי משהו שילווה אותי כחלק מהדברים שאני עושה ברשת: מעין סוג של מיתוג עצמי, ונהניתי מכל רגע. וכשהתחלתי לכתוב את הבלוג ראיתי שזה מאוד מעניין אנשים לקרוא על חוויות האבהות שלי.

מי יותר מתחבר לכתיבה שלך, גברים או נשים?

נשים קוראות יותר. זו עובדה. מה שכן, הכתיבה הגברית על נושאים שנחשבים – לדעתי בטעות – כ"נשיים", לא מאוד נפוצה. אין כמעט גברים שכותבים על נושאים כמו היריון, לידה, זוגיות, ואפילו דייטים. קיבלתי פידבק מהמון נשים שאוהבות לקרוא אותי ורוצות לשמוע על כל הנושאים האלו מנקודת מבט גברית. לדעתי כל אישה הייתה רוצה לדעת מה עובר לגבר שלה בראש במהלך ההיריון, ואח"כ לידה וכו'. גם גברים מאוד מתחברים לספר. לדעתי כמעט כל גבר שקורא את הספר שלי יכול למצוא את עצמו שם, ובקלות להתחבר לדמות ולמצב שלה.

gil_1

מה לגבי המרכיב האוטוביוגרפי? גם אתה, כמו ערן גיבור הספר, נעזרת בתרומת זרע כדי להביא לעולם ילדה. איך החלטת שאתה מוכן לחשיפה הזו?

יש בספר הרבה דברים שמבוססים על החיים, אבל חלקם רחוקים מהמציאות. הדמויות בספר למשל מאוד שונות מהמציאות וכך גם הגישה שלהן. אישתי לשעבר התייחסה לכל עניין תרומת הזרע בצורה אחרת לגמרי מנטע, אישתו של גיבור הספר. אשתי לשעבר הייתה מדהימה: מאוד תומכת, מבינה, רגישה. אבל בתור סיפור זה פחות מעניין, אז כתבתי את נטע כבחורה אטומה שלא מצליחה לצאת מעצמה. יש בספר הרבה סיטואציות שלא קרו לי אף פעם, אבל משיחות עם אנשים הבנתי שזה מעסיק את כולם: למשל הקטע של עומר שהוא מחליק באמבטיה. ערן הגיבור של הספר הוא כמו כל גבר אחר: יש לו אולי קושי להתרגל לחוויות האבהות אבל הוא עושה את המקסימום. כל גבר ימצא את עצמו מתלבט בכל מה שקשור לקשר לתינוק, הוא הרי לא ילד אותו, זו האמא שעושה את זה. לדעתי זה לא קשור רק למרכיב הגנטי והעובדה שהילד נולד מתרומת זרע.

"הרכבת שעליה עליתי נסעה לגואה, והיו בה תיירים רבים, לא מעט מהם ישראלים. הבטתי בתווי פניהם בחקרנות. כל אחד מהם יכול להיות אבא של עומר, חשבתי. מולי ישב בחור צעיר (…) אולי פולני-מרוקאי, תהיתי, עירוב דומה או זהה לתורם שנטע בחרה" (ע' 69). גם לך זה קרה? הסתובבת וחיפשת את התורם?

ממש לא. לא באמת חיפשתי את הבנאדם: לא התייחסתי לזה בתור אדם קיים שתרם זרע, אלא בתור חומר. הייתי חייב הומור בהתמודדות ובספר זה יצא באופן טבעי, הרי הומור הוא אחד מהדברים הטובים שיש לנו בחיים. יש לי פה גם מסר שהוא מאוד חשוב לדעתי: אפשר לדבר על דברים, ולא צריך להיות בדיכאון מזה. מראיינים לפעמים חיפשו את המקום הזה של הדיכאון והתחושות הקשות. כן, הייתי עצוב מעט אבל עברתי את זה. כשהספר יצא הילדה שלי כבר הייתה בת שלוש וכל ההתמודדות הזו נראתה לי מעט רחוקה ולא רלוונטית. יש דברים שעדיין קורים: אנשים אומרים לי שהבת שלי דומה לי מאוד. אז אולי התיאוריה שאנחנו בוחרים בני זוג דומים לנו הנכונה, ואז הילדה דומה לאמא ואני דומה לשתיהן. או שעם הזמן היא הופכת דומה לי. אני חושב שהיא מדברת כמוני ויש לנו מניירות דומות. הלוואי.

gil_2גיל בהאמפי, דרום הודו

אהבתי את העובדה שסידרת לדמויות סוף טוב. אז מה עכשיו?

לדעתי זה הסוף הכי טוב שיכולתי לכתוב להן. כל הספר מתאר רק הידרדרות של המצב: תינוק שנולד זה לא משהו שקל להתמודד איתו וזה משפיע לרעה על מערכת היחסים הזוגית. לגיבור יש המון התמודדויות והוא עוזב הכל ובורח להודו, אז הסוף של הספר הוא הכי טוב שיכול לקרות, מבחינתי. אבל יש קוראים שפנו אליי וטענו שהסוף לא טוב בכלל, אז לכי תדעי. זה מן הסתם עניין אישי. הסיפור האישי שלי הוא משהו שלכאורה נראה מעט מדכא אבל תראי כמה דברים חיוביים יצאו מזה: הבת שלי שהיא הדבר הכי מדהים בעולם, והספר שנגע בכל כך הרבה אנשים והוא הגשמת חלום מבחינתי. אלה שני הדברים המשמעותיים בחיי ואני שמח שהכל קרה כמו שקרה. לא הייתי משנה שום דבר, ולו הדבר הקטן ביותר, כי אז זה היה אומר שאין לי את הבת הספציפית שלי ואת הספר הספציפי שלי. נו, אז איזה כיף, לא?