הבלוג של לליב

לליב

ברוכים הבאים לבלוג שלי. על הדברים הטובים בחיים ועוד קצת. אימייל [email protected] פייסבוק https://www.facebook.com/laliv.gal אינסטגרם https://www.instagram.com/laliv.gal/ יוטיוב https://www.youtube.com/user/ismeralda100

עדכונים:

פוסטים: 313

החל מיולי 2011

אין לי ממש תשובה לזה, אבל רציתי לשתף אותכם. איך אמא סיפרה לנו כשהיינו ילדים.

26/04/2014

בזמן האחרון נשמעים קולות סערה בעניין תוכניתו של שי פירון ללימוד השואה במערכת החינוך. כמו שכתבה הדודה בפוסט הגאוני – שואה שלנו, רוב המגיבים כלל לא נחשפו לתוכנית. הם פשוט מרימים קול צעקה וזהו.

גדלנו לתוך זה

אנחנו גדלנו לתוך השואה. לא שאלנו יותר מידי שאלות. הגננת אמרה שכל ילד צריך להביא זר של שישה פרחים למפקד. ידענו שכל פרח מסמל מיליון איש שהיו ואינם.

לאבא של נ’, שהייתה איתי באותו החדר כבר בפעוטון, יש מספר על היד. ידענו ולא שאלנו למה. זה אף פעם לא היה נראה לנו מוזר. פעם כשהיינו ביד-ושם כל הכיתה,

ראינו אפילו תמונה שלו, שהאמריקאים צילמו ביום ששיחררו את אושוויץ.

אמא שלי לא אמרה למה בוכים ביום הזה, ולמה היא – שלא מדליקה אף פעם נרות, לא בשבת ולא בחגים – דואגת לקנות במרכולית נר כבר שבוע לפני שלא יחסר פתאום,

ובמשך כל יום השואה הנר הזה דולק. לא אמרה, אבל גם לא הסתירה.

הסיפורים שלהם

כל שנה באו לספר לנו על השואה. סבא של מישהו מאיתנו, או סבתא של חבר מכיתה צעירה יותר.

פעם זה היה מישהו שפעם היה ילד שגדל בשמחה עם המשפחה וקצת אחרי זה התחבא במנזר ואסור היה להגיד לאף אחד שהוא יהודי.

פעם זו הייתה מישהי שאיבדה את כל משפחתה ואומצה על ידי משפחה של גויים שלא התייחסו אליה יפה בכלל, למרות שהבטיחו לאמא שלה שישמרו עליה כבבת עינם.

אמא שלי תמיד אמרה שהשואה שלה? זה לא ממש שואה. קצת אולי.

הסיפור של אמא

כתבתי אותו כבר פה בעבר. אחות שלי התקשרה אתמול, ביקשו ממנה לספר בכיתה של הבן הגדול שלה, והיא רוצה אולי להקריא להם את מה שכתבתי. אז אני כותבת שוב.

אמא שלי נולדה ברומניה, בשנת 1939. אם הייתה יכולה לבחור, היא אומרת, לא הייתה בוחרת להיוולד ברומניה בזמן מלחמת העולם השנייה.

היא לא זוכרת הרבה. הזיכרונות המעטים די טראומתיים. ההפגזות החלו עם ימי ילדותה. באזעקה הראשונה שלה, או הראשונה שהיא יכולה לזכור, כולם ביחד רצו לאיזה מקלט. או משהו שקראו לו מקלט.

בפועל זו הייתה חפירה באמצע הרחוב.

גם אמא רצה, יחד עם סנדו האח הגדול ואמא עליזה שכולם קראו לה ליזי. כולם ישבו בדממה, מחכים שיעבור. האח הגדול שהיא מעריצה גם כשהוא מרביץ לה, האמא שהיא כל כך אוהבת והשכנים שהיא לא ממש מכירה אבל מסתכלים קצת עקום על השכנים היהודים העשירים שלהם.

אמא שלי פתאום נזכרת ששכחה משהו, נעמדת ובוכה בדמעות גדולות. הבובה שלי! הבובה! אמא שלה אמרה לה שאף אחד עכשיו לא זז. היא ניסתה לשכנע והבטיחה הבטחות: נקנה לך אחת חדשה אחרי שייגמר כל זה. אבל אמא שלי לא האמינה. כבר אז היו לה את החושים החדים שיש לה היום. היא ידעה שה”אחרי שכל זה ייגמר” לא יגיע בקרוב. והיא רצתה את הבובה שלה. אז האזעקה רועמת בחוץ, ואמא שלי בורחת בריצה. עד הבית היא רצה ואמא שלה מנסה להשיג אותה. יש בובה. ויחד הן חזרו למקלט.

כשאבא חזר

כשהיא שאלה איפה אבא ולאן הוא הלך, היא לא קיבלה הרבה תשובות. היא לא זכרה יותר מידי ממנו גם ככה. הרחק משם במחנה העבודה הוא ישב והתגעגע. לחליפות, לטיולים של סופי שבוע עם שני הילדים שלו. אפילו לעבודה בבנק. לשגרה שפתאום נעלמה לו. לערמונים קלויים ברחוב. כמה שנים הוא היה שם. אמא לא יודעת בדיוק כמה זמן ואיפה. כשהוא חזר משם, שבור וחולה, הוא הרים את אמא שלי גבוה. ניסה לחבק אותה. היא לא זיהתה אותו ובכתה נורא. צעקה עד השמיים ונצמדה לאמא שלה. לקח לה קצת להתרגל לעובדה שהזר הזה שהיא לא זוכרת בכלל כי היא הייתה כל כך קטנה שהוא עזב, זה בעצם אבא שלה. וכמה שבועות אחרי זה הוא נפטר מהמחלה אותה הביא איתו ממחנה העבודה.

hpqscan0005

אמא וסנדו ואבא שלהם. צועדים ברחובות בוקרשט

מזל שהיה כסף

אבא שלה כנראה אמר לאמא שלה שאסור להם להישאר בלי סידור. הוא שילם לשכנה נוצרייה שהחביאה את המשפחה במרתף שורץ עכברים. לא רחוק מהבית הקודם זה היה.

אמא עדיין הייתה יכולה מידי פעם להציץ בחלון ולראות את הבית שלה. חיילים במגפיים.

 ומדים מגוהצים יוצאים ונכנסים מהבית שפעם היה שלה.

 כשהיא שאלה למה אי אפשר יותר לחזור לשם ולא משחקים בחוץ ולא מבקרים אצל השכנים היא לא ממש קיבלה תשובות. היא שמעה את המילה אקציה שהמבוגרים אומרים,

 ורק שנים מאוחר יותר היא תבין שהמילה הזו הייתה קשורה ליריות ששמעה בלילה ולחברים היהודים שלה שפתאום נעלמו.

 ובסוף גם המלחמה הזו, כמו כל מלחמה, נגמרה. ואמא והאח שהיה קצת יותר גדול נשארו לגמרי לבד ובסוף עלו לישראל.

 ואנחנו כאן.

Ima

בתמונה אמא מחבקת את אלונה שלובשת שמלה ורודה. וכל השבט, חוץ מהצלמת (אני).

עוד מהבלוג של לליב

תצוגה מקדימה

אהבה - טייק 2

את אסף הכרתי במסגרת העבודה. כשהוא סיפר לי את הסיפור שלו ידעתי שאת זה אני חייבת לכתוב. לחתונות אני בדרך כלל לא הולכת, אבל זו הייתה משהו מיוחד. תשמעו סיפור. אהבה ממבט ראשון ורד ואני הכרנו צעירים, בבית קפה בו היא עבדה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

להפוך לעצמאית ולאהוב את העבודה

אלה זיו היא עצמאית ומקסימה. יש לה מכון יופי ומספרה באווירה ביתית, שזה כולל הכל: איפור ותסרוקות, טיפוח ויופי, פדיקור מניקור, הסרת שיער וכל מה שקשור בזה. ...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

פרויקט הדייטים הגדול: חלק א' - חוקי הזהב

לפני כמה ימים צדה את עיניי מודעה באחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה. הנושא: כתבה בנושא דייטים. דרושים: אנשי מקצוע היכולים לתרום ממשנתם בעניין, ודייטרים המעוניינים לתרום מניסיונם בעניין. דייטרית אה!! אני דייטרית....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה