המקווה האחרון בסיביר

כולם שאלו אותי איך הספר החדש של אשכול נבו. בקיצור – אני שמחה שסיימתי אותו. לא ממש ממליצה. קיראו למה.

כל מי שראה אותי מסתובבת עם הספר החדש של אשכול נבו אמר לי שהוא מתכנן לקרוא אותו.
כולם כמעט שאלו אותי "אז איך הוא?" נו – אז באמת איך הוא?
תשמעו: זה לא ספר גרוע. באמת שלא.
אבל מה? הוא גם לא ספר טוב בעיניי.
הוא באמת כתוב היטב, יש בו עלילה, הוא קריא. רציתי לכתוב משהו שמתחיל ב"ייאמר לזכותו – "….אבל לא מצאתי משהו כזה.
ואם לא הייתי מקבלת אותו לקריאה ממועדון הקוראות? סביר להניח שגם לא הייתי משקיעה את זמני לכתוב עליו.

על מה הספר?

משה, עובד פשוט בלשכת העירייה בעיר צפונית המכונה בספר "עיר הצדיקים", לא מוצא עניין של ממש בחייו הנוכחיים ובמקום בוחר להתפלש מידי פעם בזיכרונות עבר.
בסדר. יש הרבה שעושים את זה. עד שיום אחד הוא מקבל תזכורת מהעבר.
הספר מספר על שכונת עולים בעיר, שמסיבות כלשהן מחליטים להקים בה מקווה. ואז מתחילות הדרמות.

למה לא אהבתי אותו?

יש המון דמויות בספר. אפילו את סבא שלו (לוי אשכול, למי שלא יודע) הוא מאזכר בשורה.
אשכול נבו בדרך כלל מפתח יפה את הדמויות שלו, מארגן להם סוף – טוב יותר או פחות – אבל לפחות יש עבורן סוף. וכאן? כלום.
הנדבן היהודי האלמן והמורה לנגינה – האם היא מאוהבת בו? האם היא מנסה לצוד את ליבו? ומה הוא חושב? על זה אין תשובות.
הילד הערבי נעים, שאוהב ציפורים ואיכשהו קיבל את השם העיברי נעם – האם הוא מאושר בדרך שבחר? מה הוא חושב על כל מה שקרה?
איילת, אהובת הנעורים ששינתה את שמה לשם פחות חילוני, בת-אל – האם היא עצובה? מתגעגעת? למה היא בחרה לעשות את מה שעשתה?
כל אלו נותרות שאלות פתוחות, אבל ביננו – אני לא חשבתי יותר מידי על הגיבורים. לא במהלך הקריאה ולא אחרי.
בניגוד לספריו האחרים – פה הם נשארו כולן דמויות על נייר. וחבל.