ביקורת ספר: אל הפינה האפלה ביותר

נפתח בווידוי: אני כמעט אף פעם לא קוראת ספרות מתח.
כשקיבלתי את "אל הפינה האפלה ביותר" לא הייתי בטוחה שאתחבר אליו. כשהתחלתי לקרוא, אפילו לא הייתי סגורה על זה שאסיים את הספר.
תוך כמה עמודים הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב אותו. אתמול נשארתי ערה עד 4 לפנות בוקר. סיימתי אותו.

על מה הספר?

קתרין, גיבורת הסיפור בחורה אנגלייה די ממוצעת באופן כללי, פוגשת גבר מהמם. הוא כל כך יפה בעיניה, שהיא לא טורחת לבדוק בציציתיו. להיפך. נדמה לעיתים כאילו הדברים שהיא לא יודעת עליו רק מגבירים את קסמו בעיניה.
כל הסביבה הקרובה מתאהבת בו גם כן. קתרין מוצאת את עצמה לא חושבת יותר מידי ונסחפת לתוך הרומן הזה.
בשלב ההתחלתי הזה היא לא יכולה לתאר לעצמה מה הולך לקרות. אין לה מושג שסיפור האהבה הזה הולך לקחת אותה אל הפינה האפלה ביותר. הגבר המסתורי והחזק הופך להיות מוזר ומפחיד יותר ויותר.
הספר נע בין עבר עתיד והווה. מסתבר שבהווה הגיבורה שלנו סובלת מהפרעות טורדנות כפייתיות. OCD. ותסמונת פוסט טראומטית. כל אלו גורמים לה לבדוק שוב ושוב אם דלת הכניסה נעולה.
בהדרגה היא משתלטת על הפחדים ומנסה להחזיר את חייה לאיזה שהוא מצב של נורמאליות. אבל אז קורה משהו….

למה אהבתי אותו?

אהבתי את הספר כי הוא כתוב היטב. הוא קריא, מותח במידה, הדמויות בו מרתקות וגרמו לי לדעת מה יקרה להן בסופו של דבר. לחלקן ייחלתי סוף טוב ולשאר לא ממש.
הסיפור בנוי בהדרגה וללא עודף קלישאות מיותרות.

על מה הייתי מוותרת?

הסופרת לטעמי הגזימה מעט בתיאורי האלימות. כשאני רוצה להנות מויזואליות פלסטית שלא נותנת לך מנוח עד פיתרון התעלומה אני צופה בחניבעל. במקרה הזה, כשאני קוראת ספר בסופו של יום אני עושה את זה כד להירגע.
כשאני יושבת על שפת הבריכה בשבת ושוקעת בקריאה אני רוצה להיות במתח, אבל סביר. קצת הלכו רחוק מידי פה עם תיאורי הזוועה. היו קטעים שנאלצתי לרפרף עליהם בחטף כדי לשמור על מצב רגוע לפני השינה.
לסיכום: מומלץ, בעיקר לחובבי הז'אנר, לא לבעלי לב חלש.
מאת אליזבת היינס. הוצאת כנרת זמורה ביתן. תרגום מאנגלית: יעל סלע שפירו. 415 עמודים.
קליק למועדון הקוראות.