הכלה ושבעת החתנים

נעליים קופצות? רקדנים סמויים? גימיקים לרחבה? אלבומים מעוצבים? מרכזי שולחן? מזרקות שוקולד?
שבעה זוגות מתחתנים. הכל באותו יום, עם אותם האורחים, ללא בר אקטיבי. ככה עשו את זה פעם.

בחורה עם מחשב נייד
  • אנחנו רוצים הזמנה מנייר פנינה מהגוני, חצי שקוף, עם הטבעה עדינה. איפה הכי זול/משתלם?
  • הזמנו עציצי תבלין ועכשיו אני מתלבטת. האם לעשות מהן מרכז שולחן (זה מתאים בכלל??)
    ואם כן אז איך להפוך את זה לראוי ואילו מפיות יתאימו לזה בכלל?
  • ממש אשמח להמלצות מגנטים חתונה באזור אשדוד!!
  • בנות!!! מישהו שמע על מסך מגע שהאורחים לוחצים ויוצא להם הפתק שלהם? נראה לי יותר נחמד מסתם בחורות שעומדות ליד מחשב ומוציאות פתקים.

זהו רק מקבץ קטן של שאלות ותהיות המתחתנות, מדגם מייצג או שלא ממש, מתוך עלעול קצר שלי בפורום חתונות. אחד הפורומים העסוקים ביותר ברשת.
נדמה שהיום יש הכל.
תרצו נעליים קופצות לאורחים שלא מקפיצים? תקבלו.
מכונת קצף ואוירה ואויר בשקל? יש.
רקדנים סמויים שיודעים את כל התנועות ויעשו שהרחבה תהיה מלאה כל הזמן? רק תקראו להם, הם יבואו.
מה שתרצו, איך שתרצו. מגיע לכם! הרי אתם חתן וכלה רק פעם אחת (אם יש מזל…). וכולם נורא רוצים להיות מיוחדים ומקוריים.
וחס וחלילה שאף אחת מהאורחות לא תעיז להגיע לבושה בלבן. או באוף-ווייט. גם שמנת זה ממש לא טוב.
ואמא שלי? האם הפריע לה שלצידה צעדו בסך עוד שש כלות ושבעה חתנים, לבושים כמעט כולם באופן זהה, הבנות כמובן בלבן מובהק, כך שאין בכלל ספק שכולם הם גיבורי הערב, חתן וכלתו? האם היא הרימה גבה?

מעולם לא היו תלויות אצלנו בבית תמונות חתונה גדולות במסגרת מוזהבת. גם הרבה לפני שההורים התגרשו לא היה אצלנו איזה עיסוק נוסטלגי בדברים האלו. בכל זאת איכשהו תמיד זכרתי תמונה אחת מהאלבום: אמא שלי לצידו של אבא, ועוד שישה זוגות.
כתבה שהעלתה לא מזמן חברה על הקיר הווירטואלי שלה, מספרת  על מסיבות חתונה המוניות בקוריאה העלתה בי את הזיכרון. הלכתי לפשפש בארכיון. אומנם אין הדבר זהה, שכן בקוריאה מסתבר, בני הזוג כלל אינם מכירים אחד את השניה. אבל בכל-זאת שבעה זוגות, ומסתבר שאצלנו, ככה היו עושים את זה פעם.
הייתי חייבת לשאול. תגידי אמא, את לא התבאסת? הרי זה אמור היה להיות היום המיוחד שלך!
והיא ענתה: מה פתאום? מה זה בכלל להתבאס מדבר כזה? הרי בבוקר עוד סחבנו שקי תפוחי אדמה ורצנו למקלחת להספיק להתארגן כולם. ככה היה נהוג ואף אחד לא שאל שאלות.
למרות החיבה שלי לנוסטלגיה והיותי באופן כללי נפש די צנועה,
אני חייבת להודות: גם אני חלמתי ביום הזה להיות הכי מיוחדת. בחתונה שלי – גם אני רציתי:
זר מסוכריות גומי. ובר של מסטיקים.
ואת הוויסקי הכי יקר מהמזקקה שאני הכי אוהבת,
ושמלה שתפרו במיוחד בשבילי אחרי שלוש מדידות. והיה לי הכל.
כל הדיל כולל אהבת-אמת.
תשאלו אותי האם זה מה שעשה אותי מאושרת יותר באותו יום ובכמה שנים שבאו אחריו,
עד שהסתיימו להם אותם ימים במסיבת גירושין קצת פחות מאובזרת אך שמחה לא פחות? לא בטוח.
מה שבטוח זה שאלכוהול איכותי בכמות יפה היה משותף לשני האירועים השמחים האלו, אבל על כך בפעם אחרת ובפוסט נפרד.
אז מה היה לנו פה פעם?
ילדי חברת-הילדים שאחזו במוטות שערי-פרחים, במקום סלבריטי מחתן ורב מזמר.
שבע שמלות כותנה זהות, מבד לבן, שנתפרו על ידי החברות במחסן הבגדים, במקום החנויות המעוצבות של צפון רחוב דיזנגוף על שלל מחוכיו ונצנציו.

ובסופו של דבר – שבעה זוגות מאושרים במקום זוג אחד יחיד ומיוחד,
זוג שהגיע לערב הזה קצת מותש, אחרי שחרך רגליו בניסיון להתחקות אחר כל גימיק אפשרי בשוק, ושרק חושב על הרגע בו תסתיים הילולת החתונה הזו כך שיוכלו לממש אהבתם.
אה, זה היה פעם בעצם. היום, למי בכלל יש כוח לממש משהו אחרי כל היום המתיש הזה. מסתבר שכולם רק רוצים לספור את הצ'קים. ולעשות איזה מסמך אקסל של סכומים ושמות, ליתר ביטחון.

תודה לנטע וגידי, וגם ליעל – האנשים המקסימים שעושים עבודת קודש בארכיון, בזכותם יכולתי להשתמש בתמונות האלו.