Beginners – לחיי ההתחלות החדשות

בגינרס הוא סרט מקסים, חף ממניירות קולנועיות וקלישאות דרמטיות, שמאפשר לעצמו לגעת בנושאים החשובים באמת. כל אלו שיש לנו נטייה לברוח מהם. סרט מרגש ויפה. למה אני ממליצה עליו? קיראו כאן. אה כן, ויש גם את יואן מק'רגור.

בחורה עם מחשב נייד

בגינרס הוא הרבה יותר מסתם סרט נחמד שמעביר את הזמן. בתור אחת שיש לה בעיקר יחסי אהבה-שנאה עם התחלות וסופים, הסרט הזה מצליח לגעת בדיוק במקומות הנכונים. אותם המקומות שהם חלק מחיינו. אותן שאלות שמעסיקות את כולנו. והחוכמה של הסרט הזה היא שהוא מצליח לעשות זאת מבלי להפוך את הנגיעה הזו לקלישאתית.
הסרט מתחיל בעצם מהסוף, אבל מההתחלה  די ברור שהסוף הזה, כמו הרבה סופים טובים אחרים, הוא בעצם גם תחילתה של התחלה חדשה. חיים נגמרים וחיים חדשים מתחילים.
כאשר אוליבר שומע מאביו על נטיותיו המיניות אותן בחר לחשוף לפניו ולפני העולם כולו לקראת סוף ימיו, הוא מציין את הרגע הזה בזיכרונו. מעט מתעתע הזיכרון הזה, שכן בשנים שלאחר מכן הוא יחזור ויהפוך בשאלת "מה בדיוק היה שם באותו רגע מכריע". אוליבר פוגש את מי שיכולה (או: עלולה) להפוך לאהבת חייו ומביא איתו את כל מה שהוא. היא אינה יכולה לדבר, והקשר ביניהם מתחיל כמו שהוא. בלי מחיצות שכנראה תקשורת ווקאלית עלולה לעיתים להביא עימה. במהלך הסרט אוליבר לומד להכיר את האדם הקרוב ביותר מבני משפחתו כרגע – אביו, ולומד להכיר את עצמו.
העיסוק בשאלות האהבה, הזהות, המשפחה והניסיון של הגיבור לענות לעצמו על השאלות החשובות בחיים – נדמה שחף ממרכיבים דרמטיים או תכסיסים קולנועיים מוכרים. החוכמה שלו היא בפשטות שלו. לכן כל כך אהבתי את הסרט הזה וכל כך התחברתי אליו. בנוסף לכך שהסרט הזה מרשה לעצמו לעסוק בעניינים האלו, הוא שם במרכז מערכת יחסים שבדרך-כלל נזרקת הצידה: יחסי אב-בן.
כמה סרטים נעשו על היחסים המורכבים שבין אימהות לבנותיהן? כמה פעמים שמענו על הקשר הלא פשוט הזה בין האמה לילדיה? הפסיכולוגיה המודרנית נדמה שנהנית מעיסוק בנושא הזה, ובעקבות כך גם הקשרים תרבותיים רבים נוצרים, ספרים נכתבים וסרטים מופקים. ואילו מערכות היחסים בין אבות לבניהן לא זוכות לחשיפה שכזו. נראה כאילו בתרבות שלנו יש הרבה איזכורים לקשר הזה בן אבות לבנים.
הרי כולנו זוכרים את "לאבא שלי יש סולם" בקצה הנחמד של הסקאלה, ואולי את "חכה חכה שאבא יחזור מהעבודה" בקצה הקצת פחות נחמד שלה אותה סקאלה. אבל כמה סרטים כבר באמת הרשו לעצמם לעסוק במקום הזה? אותו מקום שמתיר לבן לראות את אבא שלו כמי שהוא. בלי מסכות, בלי מה נכון או איך צריך להיות הקשר. יש שם קשר. הוא התחיל אולי מאוחר, כטיבן של התחלות שטומנות בחובן הבטחות כנראה. נדמה שעצם ההתקרבות הזו אב-בן שהבמאי מצליח להעביר בצורה עדינה ומרשימה, פשוט מתרחשת שם. שנים ארוכות הם היו חלק ממשפחה, אבא ובן, עד שאחד הרשה לעצמו לתת לשני להכיר את עצמו בצורה מעט אחרת. משם זה מתחיל. לאן זה יגיע? לכו לראות את בגינרס!
סרט מקסים ומרגש שאהבתי מאוד.