הבלוג של לליב

לליב

ברוכים הבאים לבלוג שלי. על הדברים הטובים בחיים ועוד קצת. אימייל [email protected] פייסבוק https://www.facebook.com/laliv.gal אינסטגרם https://www.instagram.com/laliv.gal/ יוטיוב https://www.youtube.com/user/ismeralda100

עדכונים:

פוסטים: 330

החל מיולי 2011

סיפור ילדותה של אמא שלי ברומניה של מלחמת העולם השנייה

16/04/2012

“אמא, אני רוצה לראיין אותך, שנכתוב את הסיפור שלך”.

כך אמרתי אני, שבקושי רואה סרטי שואה, ויודעת שאמא שלי לא ממש מספרת את סיפורי ילדותה.

“את רוצה לראיין אותי? עכשיו אני שוטפת כלים. אולי מחר”

המחר הזה הגיע. ואמא שואלת: “רגע – למה שאני? יש כאלו שהסיפור שלהם…”

כך אמא שלי, שמרגישה גם היום כנראה שהחוויה שלה ומלחמת ההישרדות הפרטית במהלך המלחמה, שאז עוד לא קראו לה מלחמת העולם השנייה, לא מספיק איומה ונוראה בשביל להיכתב.

אבל אני החלטתי לכתוב.

בכל השנים, ביום השואה נר זיכרון בקופסה של פח דולק על השידה. לאט התחלתי לשמוע ולהבין למה הוא דלק. התחלתי להבין למה היה לאמא קשה כל כך בכל שנה ביום השואה.

שער עלייה

השיר של חוה אלברשטיין הוא חלק מפסקול ילדותנו. כל אלבום חדש הגיע לפטיפון המשפחתי.

דווקא את השיר הזה ביקשתי מאמא שתסביר לי. מה זה בכלל שער עליה? מי עלה ומאיפה? לא הייתי בטוחה שהבנתי. כשהיא הקשיבה לשיר, וענתה על שאלותיי, ראיתי כמה קשה.

“את הסיפור הזה מתחילים מהסוף. אונייה עם נוסעים הגיעה לחוף. אנשים עייפים בארץ חדשה. עומדים מול שער גדול ומסתכלים בו בשתיקה. אנשים מקצה הזמן, מקצה האור והחיים”

בסופו של דבר, שני אחים. מתחילים מההתחלה.

אמא שלי ואחיה סנדו, נשארו לגמרי לבד.

לא הביאו איתם כמעט כלום. לא ידעו מה לקחת, לא ידעו איזה שם חדש לבחור.

אמא זוכרת כרית נוצות ובובה אחת שהתעקשה לקחת איתה. הרי הבובה הזו הייתה צמודה אליה כל המלחמה. ההפגזות החלו.

בפעם הראשונה שהייתה אזעקה, או הפעם הראשונה שהיא יכולה לזכור, כולם רצו למקלט מאולתר. גם היא, ביחד עם אמא שלה, ואחיה הגדול. אבא  כבר היה הרחק משם, במחנה העבודה. כולם ישבו בדממה, מחכים שזה יעבור.

פתאום היא נזכרה: הבובה נשארה בבית. כשעוד היה מקום לקרוא לו בית. כולם ישבו מצונפים והיא נעמדה. “הבובה”, אמרה לאמא שלה, שלא תחיה עוד שנים רבות אחרי, ולכן מעולם לא הייתה סבתא שלי. “אני הולכת להביא אותה”. אמא שלה אמרה לה שאף אחד לא הולך לשום מקום, בטח לא בשביל בובה. נקנה לך חדשה, אחרי שייגמרו האזעקות, הבטיחו לה. אבל בחושים חדים של ילדה קטנה היא מרגישה שהן לא הולכות להיגמר כל כך מהר, האזעקות האלו.

אמא שלי יוצאת, לבד לגמרי. עד הבית היא רצה להביא את הבובה. ויחד הן חזרו למקלט. אותה בובה ליוותה אותה כל המלחמה ונשארה איתה גם אחרי שאבא נפטר. אבא שלה, שחזר ממחנה העבודה אחרי כמה שנים. עייף, שבור וחולה. כשניסה לחבק אותה היא לא זיהתה אותו ובכתה נורא. נצמדה לאמא. לא עבר הרבה זמן ואבא שלה נפטר ממחלה קשה.

אל תקחי כלום, אמר לה אחיה הגדול שעה לפני העלייה לסיפון. אמרתי לך שלא צריך! לא צריך בובות בישראל. לא צריך כרית נוצות. אבל אמא התעקשה שעל זה היא לא מוותרת. ילדה בת עשר לבד על אונייה גדולה עם אח שלה. לא יודעת לאן היא בכלל נוסעת. מקיאה על סיפון של אונייה מתנדנדת. כשבאו האנשים מהסוכנות הם שאלו איך קוראים לה. נו באמת, מה זה השם הזה שלך? זה לא שם עברי. תשמעו , אדון…גברת…באמת סליחה אבל אנחנו מכירים רק שם אחד, אמרו השכנים לסיפון שהכירו עוד מאירופה את שני הילדים שנסעו לבד עם כרית נוצות ובובה. נו אם ככה, אמרו האלו מהסוכנות, זה מעכשיו השם שלך! מזל טוב, יש לך תעודת זהות עברית. אמא שלי לא הבינה מילה ולא ידעה מה רוצים ממנה.

אלברשטין שרה על מדור לחיפוש קרובים. אמא שלי לא ידעה מה זה בכלל מדור ולא היה לה רדיו. היא רק ידעה שרגע אחרי שירדו מהאונייה – היא לבד. גם ככה היא נשארה כמעט בלי אף אחד בעולם, והיה לה ברור שהיא לא רוצה להישאר לגמרי לבד.

“שוב הרדיו מדבר “מדור חיפוש קרובים”. רשימות ארוכות, שמות כתובות ומספרים. מי שהחליף את השם בעצם כבר ויתר”.

עוברות שנים. שנים בהן חיפשו אחד את השני. אמא לא ידעה מספיק עברית בשביל לספר לעולם שיש לה אח גדול. הרי הם באו ביחד! אבל מאז שירדו מהאונייה היא לא ראתה אותו. חוץ מעברית, אף שפה אחרת לא דיברו פה, והיא נשארה ללא מילים להביע את הצער. אחרי כמה שנים, היא לא זוכרת בדיוק, פתאום מישהו הגיע. החברים אמרו לה שמחפשים אותה. מישהו גבוה, כבר בכלל לא ילד, במדי שוטר הגיע מירושלים. זה הוא שמצא אותה. לא זכורים לה חיבוקים, או דמעות זולגות, או איזשהו רגש מתפרץ. מצאתי אותך, אחות קטנה. היא לא יודעת איך מצא, והיום כבר אין את מי לשאול. היא רק יודעת שחיפש ולא הרפה עד שמצא את היחידה שנותרה לו ממשפחתו.

“כל התוכניות נהפכו לחלומות. מחליפים מקצוע, מחליפים את השמות. מחליפים זכרונות, מקשטים את העבר. שם כולם נסיכים היו וזה מה שנשאר”.

החיים היו כל כך טובים לפני שהמלחמה. בית ענק. המון חברים. אמא ואבא שלה תמיד בחליפות. כל מי שעבד איתם בבנק העריץ את הזוג המוכשר. אם היו צריכים לנסוע למקום כלשהו, הבנק שלח מכונית גדולה ושחורה.

והיא נזכרת בבית ההוא שהיה פעם שלהם. כשנסעה לשם לפני שנתיים לא יכולה הייתה למצוא כלום. לא זכרה את הכתובת. הרחוב כולו השתנה. זכרה את הפעם האחרונה שראתה את הבית הזה מבפנים. המשפחה המאושרת שלה עזבה את הבית ונדחסה כולה למרתף קטן מלא בעכברים. עד היום היא נבהלת למראה קצה קצהו של זנב אפור. המזל היה שאבא השאיר מספיק כסף לפני שנסע למחנה העבודה. כל חודש שילמו הרבה כסף לאישה הנוצרייה. תמורת זה היא החביאה אותם, במרתף חשוך. מבחוץ יכלו לשמוע הפגזות ושאר קולות של מלחמה. באמצע הלילה ילדה  מתעוררת ושומעת את המבוגרים משתמשים במילה קשה שאינה מבינה. אקציה. חצי דקה של רעש. זה נשמע כמו יריות. אחרי זה הרחוב חוזר לשקט שלו ואמא שלי שוב נרדמת במרתף. היא התגעגעה לבית שלה. למטפלת המלאה שתמיד פינקה בערמונים מסוכרים. לחברות שלה ששוב לא יכולה הייתה לראות. בבית הזה גרו עכשיו אנשים גדולים עם מדים מגוהצים ומגפיים גבוהים. הם יצאו ונכנסו, וצחקו ושרו, וסיפרו בדיחות. ואת כל זה אי אפשר היה לשמוע מהמרתף, רק להתגעגע לבית ולאבא שכבר לא ישוב להיות.

מתישהו המלחמה הזו נגמרה. ואמא שלי פה, ואנחנו אוהבים את המשפחה שלנו, את האחיינים שלנו, האחים. יש לנו משפחה גדולה ומדהימה וזה למרות שאין לנו סבים וסבתות. אמא אומרת בכל הזדמנות “אתם….זה הקפיטל שלי….”. ואנחנו כולנו יודעים שכל זה לא היה אפשרי לולא אישה חזקה אחת. המלחמה הזו, היא שינתה את ההיסטוריה. היא שינתה את הכללים, היא טרפה את הקלפים ואת האנשים. אבל לנו זה לא משנה. לאמא יש זכרונות, ואנחנו שומעים וזוכרים איתה.

בתמונה שלושה דורות בהרכב חלקי, אני בורוד.

מוקדש לאמא.

איזמרלדה.

עוד מהבלוג של לליב

תצוגה מקדימה

אהבה - טייק 2

את אסף הכרתי במסגרת העבודה. כשהוא סיפר לי את הסיפור שלו ידעתי שאת זה אני חייבת לכתוב. לחתונות אני בדרך כלל לא הולכת, אבל זו הייתה משהו מיוחד. תשמעו סיפור. אהבה ממבט ראשון ורד ואני הכרנו צעירים, בבית קפה בו היא עבדה...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

להפוך לעצמאית ולאהוב את העבודה

אלה זיו היא עצמאית ומקסימה. יש לה מכון יופי ומספרה באווירה ביתית, שזה כולל הכל: איפור ותסרוקות, טיפוח ויופי, פדיקור מניקור, הסרת שיער וכל מה שקשור בזה. ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

פרויקט הדייטים הגדול: חלק א' - חוקי הזהב

לפני כמה ימים צדה את עיניי מודעה באחת מקבוצות הפייסבוק בהן אני חברה. הנושא: כתבה בנושא דייטים. דרושים: אנשי מקצוע היכולים לתרום ממשנתם בעניין, ודייטרים המעוניינים לתרום מניסיונם בעניין. דייטרית אה!! אני דייטרית....

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה