הילד עם האופניים

סיריל הוא ילד בן 12 שננטש. ככה, בדיוק כמו שזה נשמע. אחת הסצנות הכואבות ביותר בסרט לדעתי היא כאשר הילד מבין שאבא שלו עשה את הבחירה האישית שלו. הבחירה שעשה האבא לא כוללת בתוכה את סיריל, הילד שלו, שהאבא הוא כל עולמו.
קיראו את המלצתי על הסרט "הילד עם האופניים".

בחורה עם מחשב נייד

יחסי הורים-ילדים זה לא דבר פשוט. יחסי אמהות בנות, ואבות בנות זה בהחלט משהו שאפשר לכתוב עליו ספר, או לעשות עליו סרט. זה מה שלימד אותי ניסיוני בחיים. סביר להניח שאותו הדבר בדיוק חל על יחסי בנים עם האבות שלהם. ממקור ראשון כמובן שלא אוכל להעיד על כך, אך נדמה שהסרט הזה עושה את זה בצורה מדוייקת ומפתיעה.
היוצרים של הסרט הצרפתי הרגיש הזה כבר עשו בעבר סרטים טובים, שזכו להרבה שבחים. נראה, כי הם לא חוששים לגעת בנושאים כואבים שהם חלק מהמציאות אך עדיין מספיק דרמטיים כדי להשאיר בנו את חותמם האומנותי.
סיריל הוא ילד בן 12 שננטש. ככה, בדיוק כמו שזה נשמע. אחת הסצנות הכואבות ביותר בסרט לדעתי היא כאשר הילד מבין שאבא שלו עשה את הבחירה האישית שלו. הבחירה שעשה האבא לא כוללת בתוכה את סיריל, הילד שלו, שהאבא הוא כל עולמו.
סיריל מנסה בכוח שלא להאמין. גם כשאומרים לו שאביו עזב, הוא חייב לראות במו עיניו על מנת להיווכח. גם כשברור לו שהאבא שהוא כל כך אוהב ומעריץ מכר את האופניים שלו, סיריל עדיין לא מאמין. קשה לו להודות בפני עצמו שהאבא הזה שכל כך אוהב אותו ורק לא מזמן קנה לו אופניים חדשים, נעלם ביום בהיר אחד ועוד השתמש בכסף שקיבל ממכירת אופניים אלו על מנת לכסות את חובותיו הכספיים.
מי שמכיר אותי יודע שמערכת היחסים שלי עם אבא מעולם לא הייתה פשוטה. נאלצתי בגיל צעיר יחסית לגייס כוחות נפשיים רבים על מנת להבין שאבא שלי עשה בחירה מסוימת, והבחירה הזו לא תמיד כללה אותי. פשוט זה לא היה. אני זוכרת שהפסיכולוגית מולה ישבתי על ספה חומה בחדר קטן בתחנה לבריאות הנפש, ואני עוד לא בת 16, אמרה לי:
את חושבת שהוא ישתנה, אבא שלך? אנשים בגילו, כבר לא כל כך משתנים. מעכשיו – העבודה כולה שלך. את צריכה להשלים עם המצב הקיים, ולראות כיצד יכול להיות לך הכי טוב.
קל זה לא היה. בבחינת – תן לי היכולת להשלים עם הדברים שאין ביכולתי לשנות. היום אני יודעת שאין הורים מושלמים, ואין ילדים מושלמים, והיחסים של החברים שלנו עם הוריהם, שמהצד נראים לנו מושלמים – הם לא בהכרח כאלו מושלמים. או בהכרח לא מושלמים.
בסרט הזה, למרות הבחירה שעשה אבא של סיריל, והקושי הגדול של סיריל לקבל את המציאות כמות שהיא ולהתמודד – הוא מוצא נקודת אור. הוא משתדל להיאחז בה, ולאט לאט מצליח לראות שיש מי שיאהב אותו, וירצה בטובתו, וידאג לו. גם שלא יישארו לו כבר כוחות לעשות זאת בעצמו.
הסרט אומנם ריאליסטי מאוד, ולא אופטימי מידי. המציאות אינה נצבעת בגוונים ורודים של תא משפחתי יציב ואושר עד סוף הדורות, ולמרות זאת הסוף שלו מאוד אופטימי. במהלך הצפייה חששתי גם אני מסופו של הסרט. שכן זהו אינו הסרט הצרפתי הראשון שאני רואה, ובניגוד לקולנוע האמריקאי, הסוף לא תמיד טוב. כאשר הוא הגיע, סוף הסרט, נוכחתי לדעת שעם כמה שקטן ופשוט הוא הסוף הזה, הוא עדיין אופטימי, ומשאיר המון מקום לתקווה, ובעיקר לאמונה החזקה באהבה, היכן שלא תהיה.
אני ממליצה לכם מאוד על הסרט המקסים והמרגש הזה.
[youtube Ce3t1YIYokY]
שלכם,
איזמרלדה.