אחר הצהריים בכפר עם מרגריט

אחר הצהריים עם מרגריט, סרט מקסים על הדברים החשובים בחיים. למה כדאי לכם לראות את הסרט הזה? קיראו.

בחורה עם מחשב נייד

כמה קסם יש בסרט אחד. אני חושבת שהמילה המתאימה לתאר את הנושא של הסרט הזה הוא אהבה.
אל תתבלבלו: זהו לא סרט על אהבה, אין בו לכאורה שום מחוות רומנטיות יוצאות דופן של הגיבורים, או התלבטויות והסתבכויות של זוגיות ורעיונות על אהבת אמת. אל תצפו לגיבור שפתאום מתאהב במהממת בצבע בלונד שהרגע יצאה מהמעלית או לסצנות של ירח-דבר סוער בתאילנד. אבל כן תצפו להמון רגישות, אהבה לחיים, וידידות מופלאה.
מערכת היחסים שנרקמת תוך כדי הסרט עד סופו, שהוא אומנם אינו מחווה רומנטית של הצעת נישואין או משהו בנאלי כזה או אחר שהוליווד נוטה לחבב, היא פשוט קשר אמיתי. קשר של הערכה, כבוד וחיבה בין ג'רמין למרגריט. הוא אוהב את הגינה שלו, את הפאב השכונתי ואת החברה שלו, והיא אוהבת מילים, וספרים וסיפורים של החיים. שניהם באים יום יום להאכיל את היונים בכיכר המרכזית של הכפר וכך מתחיל הקשר היפה הזה.
מרגרט רואה את הזיקנה שלה, את הראייה שהולכת ומצטמצמת ואת החברים שעזבו מזמן.
ג'רמין רואה את חוסר ההשכלה שלו, את האיטיות והגמלוניות ואת החברים שצוחקים עליו. כשהחברה שלו מודיעה לו שהולך להיוולד להם תינוק הוא שמח נורא, אבל שהוא מחבק אותה הוא שואל: מה כבר יש לי לתת לילד הזה? והיא עונה לו במילה אחת: אהבה. כשהחברים של ג'רמין שואלים אותו אם הוא עשה סקס היום כבר עם החברה שלו, הוא עונה להם שהוא כבר ממש לא עושה איתה סקס, אלא הם עושים אהבה. הם כמובן מנצלים את ההזדמנות כדי לצחוק עליו אבל הוא נשאר זה שיודע.
בכל-זאת ולמרות הכל, ג'רמין ומרגרט מסוגלים לראות את הדברים שמעבר, ולאהוב את הדברים היפים אצל האחר.
הסרט הזה הזכיר לי בדרכו המיוחדת והפשוטה מה הם הדברים החשובים בחיים. הוא הזכיר לי את החברה שלי, מרגו, שכשהכרתי אותה הייתה בת 86 ובשניות התאהבתי באישיות הכובשת שלה, כי איך אפשר שלא. וכשנפרדנו היא נתנה לי מתנה, ואמרה לי שהמתנה הזו היא בשביל להאיר לי את דרכי. שהגעתי הבייתה פתחתי את הקופסה ובפנים היה פנס קטן, שהאיר לי את הדרך. כנראה שרק מרגו, עם חוכמת החיים שלה והרגישות האינסופית, ידעה כמה הייתי זקוקה לזה אז….אבל זה כבר לפוסט אחר.
ממליצה לכם על הסרט הנהדר הזה. באהבה, איזמרלדה.