העור בו אני חי

סרטו החדש של אלמודובר זכה לשבחי הביקורות שגם כינו אותו מזעזע, הזוי ובלתי נסבל לצפייה.
למה אני ממליצה לכם ללכת לראות את הסרט הנוראי, המשוגע, המקאברי הזה?
ככה.
תקראו ותבינו.

מסביבי ערבוביית מילים:
הזוי.
מטורף.
חולני.
סוטה.
מעוות.
הרבה שמעתי על הסרט הזה.
הביקורות אומרות הרבה תוך כדי שימוש תכוף במילים שתי שורות למעלה, וטוענות שהסרט הזה הוא בעיקר יותר מידי מכל אלו.
יותר מידי סנסציוני, יותר מידי פרובוקטיבי, ושפדרו אלמודובר הגזים לגמרי הפעם.
קודם כל, אני מודה: גם אני הייתי אולי מוסיפה, מעבר להגבלת גיל הצפייה, גם איזו אזהרה בסגנון הלונה-פארק: הצפייה אינה מומלצת לבעלי לב חלש, נשים בהיריון ושאר רגשנים מכל הסוגים.
ותקשיבו לי עכשיו שלא תגידו שלא אמרתי: הסרט הזה הוא לא קליל, הוא לא מצחיק, לא פאן ובטוח לא כזה שלוקח אותך למחוזות בהם הכל מסתדר והגיבור זוכה בנערה בסוף.
אז מה כן? הוא עשוי מדהים.
כמו תמיד בסרטים של אלמודובר כל פרט חשוב והתוצאה הסופית מוקפדת לחלוטין. בעיקר הוא גורם לך לחשוב מחוץ לקופסה.
סיפור הסרט, כמאמר הביקורות, אכן הזוי מעט.
מבלי לספק יותר מידי פרטים, מדובר במשהו שלוקח זמן להבין אותו. ברגע שמבינים המוח נמצא במעין מצב של חיבור כל הפרטים שטווים את קורי הסיפור מהעבר ומהווה כפי שהם מופיעים על המסך מולנו.
נדמה שאלמודובר יודע בדיוק איך לעשות את זה.
יש מצב שתוך כדי צפייה תשאלו את עצמכם יותר מפעם: למה בכלל הלכתי לסרט הזה?
כל היום אני בית-עבודה, עבודה-בית, מקסימום איזה חוג יוגה באמצע. לא מגיע לי קצת להנות בסרט? אבל זהו, שכן.
כי הסרט הזה גרם לי להנות בצורה העמוקה יותר, בעיקר לחשוב. על כמה רחוק אפשר להגיע? האם המדע שמתפתח בצעדי ענק ומאפשר לנו דברים שפעם אפילו לא חשבנו עליהם, עובד רק לטובתנו, או שיש פה גם משהו שעלול להיות מנוצל לרעה?
הכוח שיש בידיים של אלו שעוסקים במדע הזה, במקרה של גיבור הסרט מדובר במדען מבריק ומנתח פלסטי מוכשר בטירוף, יכול להיות מנוצל למטרות אישיות, ואז יכול להיות שמישהו ייפגע. BIG TIME.
ולמרות הכל, כשיצאתי מן האולם לא יכולתי שלא לחשוב על דבר אחר בלבד: הסרט הזה, ורק זה.
זו אגב בדיוק הסיבה שגורמת לי להמליץ לכם עליו. ועכשיו כל מה שנשאר הוא לצפות בסרט, ולספר לי איך היה.
[youtube 6fT4UE0aXYY nolink]