צדק חברתי או שיעור בחינוך (או שניהם ביחד)

איך מצאנו את עצמנו באמצע הלילה מפגינים לצדק חברתי ולא (!!) מחפשים חתן,
למה מחאה חברתית יכולה לסייע לעיתים בשיקום לב שבור,
וכמה טוב שיש לי אחיינים כאלה חכמים. ואורחים שבאים מידי פעם לבקר מחוץ לארץ.

בחורה עם מחשב נייד

מאז שישבתי לי זמן ממושך מידי בגולה, אימצתי לי כמה מנהגים שחזרו איתי ארצה. כך גם יצא שלצמיתות אני חובבת חמאת-בוטנים ובאופן קבוע אני לא עושה אינטרנט בשבת.
במהלך כל השבת הרשיתי לעצמי פשוט לשבת בדיכאון
(מה את עושה? שאלה האחות הגדולה שהבחינה בי יושבת ללא מעש בחושך. נותנת לזה לכאוב, ענתה האחות הקטנה, ז"א אני) אבל איך שיצאה שבת התנפלתי על המשימה שלי:
לרפא לב שבור ולמחוק את ההוא שגרם לכך מהפייסבוק שלי. ויפה שעה אחת קודם.
כך יצא שישבנו בשבת בערב אצל האחות והלמה-נט היה פתוח על עדכונים חיים מההפגנה.
במקרה בא לבקר אורח יקר שהגיע אלינו לשבוע ממדינה באירופה שחובבת במיוחד לקריץ וסמים קלים. הציץ בלמה-נט ונדלק.
"מה זה? הפגנה? ואוו כל פעם שאני מגיע לביקור בארץ אני רוצה לעשות משהו ואיכשהו יוצא שסתם יושבים. לא שסתם לשבת זה רע אבל בא לי להרגיש קצת את ישראל".
יאללה, אמרתי לו. בוא נלך להפגנה. 15 דקות ברגל ואנחנו שם.
לפתע קפץ האחיין הבכור ממיקומו הקבוע בספה. הוא רוצה להצטרף.
היי ממי זה לא מאוחר לך? שאלתי. כבר עוד מעט חצות.
היי דודה – שכחת שיש לי חופש? אחרי לחץ מתון מצידו, שכלל הבטחות לקיצוץ בשעות המסך שלו בעשור הקרוב השתכנעו הוריו יצאנו לדרך.
באיחור אופנתי כנהוג במחזותינו אנחנו צועדים נגד כיוון התנועה. כולם כבר מיצו את הלחות והחום והולכים חזרה לכיוון הנגדי. כמו סלמון אנחנו, אמרתי לחבריי, שוחים נגד הזרם מול כל תושבי גוש דן שעושים כעת לכיוון ביתם לשנת לילה.
מצאנו פינה ריקה מול הבמה בצד והתמקמנו. על הבמה חבורה של אנשים צעירים שמאוד אכפת להם והם יודעים להסביר את זה במילים.
ואוו כמה הם צודקים, אמרתי לעצמי.
התחושה הכי חזקה שהייתה לי בהפגנה הזו, בהשוואה להפגנות אחרות שלקחתי בהן חלק בעבר, הרי הייתי בתנועת נוער אז יש לי איזה כמה ברזומה, שהכל מרגיש רגוע.
אף אחד לא צעק על אף אחד אחר, לא דחפו, לא רצו, לא דרכו לי על הבהונות.
מידי פעם התחיל מישהו על הבמה או בקהל במשפט שהפך להמנון של הימים האחרונים. "העם דורש צדק חברתי, העם דורש צדק חברתי" וכולם יחד איתו.
באמת נרדמנו מול המחשב. באמת אמרנו שאכפת לנו ולא עשינו כלום.
התעסקנו יותר מידי כל אחד בענייניו ושכחנו שיש לנו פה מדינה שצריך לעיתים להלחם בה, לצערי.
אתה יודע מה זה צדק חברתי? שאלתי את האחיין. בכל זאת הוא כבר בן 11 ובוגר של החינוך הדמוקרטי. שגם הוא לא בחינם אבל זה כבר לפוסט אחר.
אממ…..אני חושב שהם פשוט רוצים לקבל את מה שמגיע להם, או בעצם מה שמגיע לכולנו.
את יודעת מה? אני ממש תומך במלחמה שלהם. דודה, ואת תתחתני בפעם הבאה עם מיליונר – כן?
או אולי שחקן כדורסל ברמה בינלאומית.רק אל תחשבי שבאנו להפגנה בשביל למצוא לך חתן!

אולי קל יותר להילחם בלב שבור. בדרך חזרה עם קרטיב אבטיח לכולם וקצת רוח מהים שבאמצע היום נדמה היה שלעולם לא תגיע, הלב כבר מרגיש יותר שלם.