הבלוג של אירית אמבר

מכתבים אישיים

שמחה מאוד להצטרף למשפחת הבלוגריות של "סלונה". בכל שבוע אעלה מכתב אישי הממוען לאדם מסוים.

עדכונים:

פוסטים: 7

עוקבים: 10

החל מפברואר 2016

27/02/2016

ביום השנה לפטירתך, העליתי בפייסבוק סטטוס קצר וכך כתבתי:

“כבר 27 שנים, שאני לא קוראת לאף אחת- אימא.

היית ועודך- מודל לחיקוי.

הסכמת להתחתן עם אבא, רק לאחר שסיימת את הדוקטורט שלך.

היית בת- 28.

מוסכמות חברתיות לא דיברו אליך. הלכת בדרך שלך.

השכלת למנף את יכולותייך יוצאות הדופן. לא ויתרת על מימוש היכולות האלה.

כשכולן היו עקרות- בית, המגדלות את ילדיהן, את פיתחת קריירה.

אני כבר לא תוהה ושואלת: “למה אני שונה ואחרת”? את התכונה של להיות שונה ואחרת- קיבלתי ממך.

האנרגיה הבלתי נדלית שלי, והצורך החזק של המימוש העצמי – גם הם ממך.

הארת לי את הדרך.

ואין יום שחולף בלי געגוע “.

אמא

אבל חשוב לי שתדעי -אני נושאת בליבי צלקת עמוקה. צלקת אותה לא פתחתי בפניך מעולם.

שאלה תמימה של בת חמש, הובילה לשריטה העמוקה הזו.

אני: “אמא אני יפה”?

את: “את לא יפה… את נחמדה.”

חמש מילים ולא עוד. חמש מילים ששינו את חיי.

את- שהיית אחת הנשים היותר אלגנטיות בת”א.

את- שטיפוח עצמי ומראה חיצוני, היו חלק בלתי נפרד מאישיותך.

את- לא הצלחת להגיד לבת שלך שהיא יפה?

האם היה זה היה הקור והריחוק “הייקי”, או שבאמת חשבת כך?

ואם חשבת כך, האם נכון היה להגיד את זה לילדה בת חמש?

יכולת לענות: “כן”, ובכך לחסוך לי חיבוטי נפש, רגשי נחיתות ומסע וחיפוש ארוך אחרי “היופי שלי”.

עבדתי קשה- כדי לשכוח את הילדה ה”נחמדה”.

עבדתי קשה- כדי למצוא את הילדה ה”יפה”.

את בוודאי לא יכולה לשכוח את היום בו נכנסתי הביתה בגיל עשר… גלוחת שיער. בדיוק עם אותה התספורת שיש לי היום. שמחתי על התעוזה שלי. נראיתי נהדר. הספרית מרחוב בן-יהודה, אמרה לי: “יש לך מבנה ראש נהדר לתספורת כזו”. היא זו שאמרה לי :”את ממש יפה”. בדיוק אותן מילים סימה, הספרית שלי, אמרה לי כעבור שלושים וחמש שנים כשהעזתי שוב לגלח את השיער.

אני לא שוכחת את התגובה הנוראית שלך ושל אבא. לא הסכמתם שאצא לרחוב עם התספורת הזו. הכרחתם אותי ללכת עם “כאפייה” (חלק מהמלתחה של חברי “השומר הצעיר”, תנועת הנוער אליה הייתי שייכת) במשך חודשיים עד שהשיער יצמח שוב.

התביישתם בי ???

היום אני מבינה, שהעובדה שלא שאלת לפשר המעשה, גם העליבה וגם הותירה אותי אז מתוסכלת ותקועה עם התשובה הפשוטה כל כך:

“אני שונאת את השיער שלי, אני רוצה להיות יפה”.

ואם לא די בתחושת הכיעור שליוותה אותי, התבשרתי בגיל עשר, שאני צריכה להרכיב משקפיים. שנאתי את המשקפיים שהגבילו אותי בכל המובנים.

וכך, מעת לעת, “נשברו” המסגרות וכל מסגרת חדשה סחטה מחמאות רבות מכל חבריי.

הבנתי את השיטה. חילוף המסגרות הפך להיות מאסיבי….

הצהרת הנחמדות שלך וההחלטה שלי להפוך מברווזון מכוער לברבור, עברה ישירות דרך הארנק שלך…

התחנה המרכזית הישנה, הייתה מקור לא אכזב לפריטים ואבזרים שרכשתי לעצמי. השיטוט בין הדוכנים גרם לי אושר גדול. רכשתי מספר זוגות של משקפי שמש מפלסטיק. כל זוג בצבע אחר. סיכנתי את עצמי בכך שהרכבתי אותם, כיוון שלא היו אופטיים לא ראיתי דבר… הרגשתי כל כך יפה עם המשקפיים הפשוטים האלה, זה היה שווה את הסיכון.

ולמורת רוחך רחוב נווה שאנן הוא “רחוב הנעליים”- הפך להיות הבית השני שלי. מעולם לא הבנת למה אני קונה שם ולא קונה ברחוב דיזנגוף. אימא יקרה, שם בין עשרות החנויות עם המבחר העצום, מצאתי את הכוח להגיד לעצמי, שאולי אם אקנה הרבה זוגות נעליים (כי הרי המחירים שם היו מאד נמוכים) אולי אז אהיה יפה.

במשך השנים, הפכתי להיות אובססיבית ובלתי מתפשרת בכל הנוגע למראה החיצוני שלי. רכשתי בגדים, נעליים ואבזרים בלי הגבלה.

גררתי אותך איתי בכל רחובות לונדון ואמסטרדם בחיפוש נואש אחרי היופי. לא ויתרתי. נכנסתי לכל החנויות. התאמתי פריט לפריט: הנעליים התאימו לצעיף, הצעיף למכנסיים, המכנסיים לחזייה, החזייה לתחתונים, התחתונים לחולצה, והחולצה לשרשרת.

חורים באוזניים לא היו נהוגים במקום ממנו באתי. כל כך הייתי גאה בעצמי כשחוררתי את התנוכים. אבא כינה אותי בכינוי המעליב: “צוענייה” ובכך דחף אותי לרכוש עוד ועוד עגילים: קטנים, גדולים, קצרים, ארוכים , וכמובן צבעוניים.

שילובי הצבעים הבלתי שגרתיים שלי הפכו לשם דבר.

לא נחתי אף פעם. עבדתי קשה מאד, כדי לזכות באישור. ולא רחק היום והסביבה אמרה את שלה: “את יפה ומיוחדת“.

אבל, אני חיכיתי לאישור שלך והוא לא הגיע מעולם.

והיום אמא – אני משחררת אותך.

אני לא צריכה את האישור שלך. תמשיכי לחשוב שאני נחמדה.

אני יודעת שאני יפה!!

עוד מהבלוג של אירית אמבר

תצוגה מקדימה

מכתב לפונדקאית

בשבילי את מלאך. פרצת לחיים שלנו בלי הכנה מוקדמת. ספק נערה ספק אישה. עם יופי עדין וחיוך ממיס. חיה חיים טובים ושלווים. מגדלת באהבה את ארבעת ילדייך יחד עם בן זוגך. אישה שהנתינה והתרומה החברתית הם חלק מהערכים שלה. ידעת שאחרי...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מכתב לאמא של דן

קבלתי את מספר הטלפון שלך מקרובת משפחה. התקשרתי. ענית לי כמעט בלחישה: ״חייבת לפגוש אותך אני משתגעת...״ ראיתי אותך מרחוק נכנסת לבית הקפה. אישה יפה. פנים נפולות. עיניים כבויות. שיער אסוף ברישול. עטופה כולך בצעיף. התחבאת. לא...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מכתב סליחה באיחור של 43 שנים

הייתי בת 22. סטודנטית באוניברסיטה העברית. מזה שנה עבדתי כמזכירה במחלקת הספורט של הטלוויזיה הישראלית- ערוץ 1. ג׳נגלתי בין הלימודים והעבודה. השתדלתי לא להפסיד שום שיעור...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה