הבלוג של איריס גלבוע

אישית לוחצת

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך-... +עוד

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך- הרבה הישתנה. מסעות אישיים בעיני הם דבר מרתק, והגוף מאפשר להם עוגן, מצפן ,ומקום בטוח להיות. התמרה מובטחת...מוזמנים לקרוא, לחוש, להסתקרן, להקשיב ולהגיב.

עדכונים:

פוסטים: 9

החל מינואר 2012

רוקדת, גם עם שדים. אמיצות ואמיצים מוזמנים להצטרף

26/02/2012

אני אישה שרוקדת. בריקוד זה לגמרי אני, נעה את עצמי, כמו שאני. יכולה ומסכימה להתבטא במלואי.

הבוקר אני מחליטה לנוע. התחושה שהתעוררתי איתה, בחלק העליון של החזה, אינה נעימה. מושכת הרבה תשומת לב

לשם, ל”משהו”…שמבקש התייחסות מיוחדת. לא לשכב, לא לשבת,לא להיות שקטה. לנוע. מהו אותו “משהו”?

אני עומדת, נושמת, מאפשרת לגוף כולו להקשיב אל אותה התחושה, להגיב אליה, לנוע אותה, להקצין אותה.

הגוף מתכווץ, מתכנס, נשיפה ארוכה, גב מתקמר, בטן נשאבת פנימה, ראש מורכן.

הולכת עם זה עד הקצה, עד קצה התנועה. עד שהגוף מבקש משהו אחר ונפתח בשאיפה,

אצבעות מעסות את בית החזה, מזרימות, מניעות.

אני מניעה את הידיים בתנועה שמתחקה אחרי התחושה , מתארת אותה,עולה איתה, מהחזה עד הגרון,

שוב, ושוב.. ואיתה עולה דימוי : חבלים של כאב, נמשכים מהחזה עד הגרון.עם קול שרוצה לצאת, ויוצא.

אני מדברת היום עם “משהו” חזק בתוכי, ונוגע.

רוצה להיות יכולה לפגוש אותו ממש. בודקת מה בגוף נחוץ לשם כך.

“עושה שריר”,מחזקת הכל- ידיים, רגליים, בטן, גב, חזק חזק, מסביב לאותו הכאב. חמש נשימות, משחררת, ושוב..

רוקדת עם ה”משהו” זזה אותו ואיתו, עד שנוכל לדבר.

תנועות של התפשטות והתכנסות מתאימות היום. ידיים ניפרשות לצדדים, ומתכנסות אל החזה. הנשימה עפה החוצה,

ושוב פנימה.ועדיין אין מילים, אבל יש כבר אפשרות להתבונן. אני יושבת.

מחזקת שרירים ואוספת את כל הגוף, ועולה המילה “מיבנה“, וגם… “מקום“, שעושה מקום לתחושה העוצמתית, הקשה,

מהחזה ועד הלסת. זה… לחץ.

כמו משהו שלוחץ לי על החזה. מה גורם למקום הזה להיות לחוץ כל-כך?

עולים כמה נושאים מלחיצים, ואני מפנה את המרחב. על מדף דמיוני ממש מולי, אני שמה את מה שעולה:

ציפיה. אני רואה אותה, על המדף שמולי, נבדלת ממני, רחוקה רק מעט, מספיק כדי שהנשימה תתרחב.

מה עוד לוחץ?  מחויבות. לתהליך. ושמתבוננים בי. ביחוד מי שהכי קרוב.עיניו הכחולות. החזקות. אני מרחיקה מעט,

למדף שמולי.ונושמת.עם כל נושא שאני מפנה, הנשימה יותר גדולה. ועולות המילים “להסכים להיראות”.

וכמו קסם של גילוי, של מהות שנחשפת, הכאב בחזה מתפוגג לו.

ועוד משהו קורה: התנועה, התנועה שלי, חוזרת. מעצמה.ידיים נעות למעלה, לצדדים, אל הלב..

המהות מתבהרת יותר: לדבר מהלב, בתדר של הלב.

בעיני רוחי, מהלב עד קצה הראש הכל מאיר, כמעט מורגש, בצבעי צהוב, כתום, אדום.

לדבר מהלב, עם תנועה, עם זרימה. במילים שכמו מתגלגלות להן החוצה בטבעיות, מילים בהירות, נהירות מעצם הווייתן,

בלי עטיפות וסרטים. לא שורות של חיילים מאורגנים,פחות מדודות, פחות זהירות,

כי מהלב יש זרימה, שנוגעת, מלטפת, מפרה, ונספגת – מעבר למילים.

עכשיו, אני עדיין יושבת, אבל בפנים – אני רואה את עצמי רוקדת.. נעה כמו שאני יודעת לנוע, באמת ובהקשבה מלאה.

מתקשרת במבט ובתנועה עם הסביבה, נעה יחד.

יש תנועה בחיי, יש תנועה. זה מה שאני מסמנת היום לעצמי מכל… זה.

ויש עכשיו רגע של חסד. הידיים שלי, נכרכות סביבי, בחיבוק עצמי, סביב אותה תחושה בחזה, שעוד תלווה אותי כמה ימים.

ואם אצל מישהו עכשיו זה מהדהד,ועוד מישהו עכשיו  מחבק את עצמו, ברגע של חסד.. אני מסכימה להיראות, ולגעת.

לאחרונה, אני חיה כמו שאני רוקדת.

*תודה לעודד גלציו על התמונה

עוד מהבלוג של איריס גלבוע

על המושב ב"קפה המושב"

[youtube YVWIJMbdIAo nolink] כבר כמה שבועות אני מתעוררת עם סוג של כאב במרכז החזה, כאילו משהו רוצה לצאת מבפנים, דוחף את העצם שמחברת בין הצלעות, מותח את גבולות הגוף המוכרים. עד לא מזמן, העור היה נכון למידותיו, למידותיי, עכשיו משהו...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

האבנים הצהובות שלי

פעמים ספורות בחייו אדם זוכה להתמודד עם חוויה מטלטלת. כזו שמערערת אושיות, מאתגרת אמונות וערכים, גורמת לנו להתבונן מחדש בכל מה שיש לנו, בכל מה שיצרנו. לרוב קוראים לזה משבר. חוויה כזו- יש בה גם הזדמנות לצמיחה, קפיצת-דרך,...

תגובות

פורסם לפני 7 years

עכשיו להרפות

"אני בהריון". אחרי 4 ילדים, ב-13 שנים, 2 בעלים (טוב, פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים (שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה