הבלוג של איריס גלבוע

אישית לוחצת

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך-... +עוד

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך- הרבה הישתנה. מסעות אישיים בעיני הם דבר מרתק, והגוף מאפשר להם עוגן, מצפן ,ומקום בטוח להיות. התמרה מובטחת...מוזמנים לקרוא, לחוש, להסתקרן, להקשיב ולהגיב.

עדכונים:

פוסטים: 9

עוקבים: 14

החל מינואר 2012

המסע ממשיך, ואני מגלה מה ניסיתי להסתיר. ואולי לא רק אני…? באהבה לכל מי שאנחנו

17/02/2012

האפשרות לדייק את עצמי. איך זה מרגיש בגוף?

האם אפשר למצוא דיוק מתוך אותו מקום נירגש ונירעד, ששמח לקראת החדש וכולו מתנהל כתינוק מדדה, צוחק ונוצץ עיניים,

כשהידיים לצדדים עושות שיווי משקל, וכפות הרגליים עדיין לא מתגלגלות מעקב לבהונות אלא מתברווזות בחמידות מגושמת מעט..

האם אפשר לדייק גם כאן? האם נחוץ, ועד כמה..?

את הזרמים העדינים מהרגליים עד כתפיים אני מרגישה. תנודות רכות, שכמעט אין להן מילה. אכן, תנודות רכות, זו המילה. כמו דומינו-ראלי של עיגולי צמר-גפן.

בקידמת החזה יש תחושה אחרת, שמתמקמת יותר בבירור בגרון. תוך כדי שאני מתבוננת בה. היא מתחברת לי לתמונה של ילדה, שראיתי פעם, או רק דמיינתי.

ילדה יושבת על ריצפה, ראשה מונח על ברכיה, בין ידיה. לא רואים פנים, רק שיער. ציור בעיפרון.

כשראיתי את התמונה הזו, נמשכתי אליה ונרתעתי ממנה בו- זמנית. משהו הידהד אז בפנים, שעוד לא רציתי (או יכולתי) לראות. עכשיו אפשר? אני שואלת.

הילדה הזו מזכירה לי חלקים (שלי כמובן, ואולי לא רק. אולי של עוד הרבה ילדות- בנות- נשים בעולם) של פגיעות, של בושה, של להסתיר את עצמי ממי שרואה.

טוב, לא את כל עצמי.. יש הרבה חלקים שאפשר לראות, שניראו טוב תמיד. אבל את החשש.. את הספק העצמי.. הפחד מדחייה.. את אי הבהירות.. את ה…

“ילדה, מה את מסתירה?”

“אני מסתירה את העיניים שלי, שאי אפשר יהיה לראות לי לתוך הנשמה. שאי אפשר יהיה לראות לי באמת כמה עוצמה. לא יהיה לזה מקום. וארגיש שוב מכווצת,

משותקת, מצומצמת, חנוקה.  נמשכת לאחור.” (ותוך כדי זה הילדה קמה, מדברת, ונזכרת בכל זה. זה קרה ).

והתחושה בגרון שלי כבר הרבה יותר קלה, יש שם מקום סופסוף, ואויר.

אני שמה לב שהגוף מסביב הפך קצת מכווץ, מתוח, כמו רוצה לשמור על המקום החדש והטרי הזה, שבגרון, בצמר-גפן.

אני מזמינה ומחפשת שוב את תחושת הצמר-גפן שהיתה בגוף בהתחלה. “תנודות רכות”.. כן, הן עדיין שם. פחות מהירות וקלות, יותר כמו גלים עכשיו, גלים רכים ושקטים.

ודוקא בשקט הזה, אני שמה לב לתחושה כלשהי בשקע שיש במורד הצוואר . מקום מעניין. לא דיברתי איתו הרבה עד היום. אני מקשיבה לו. משהו רוצה לצאת, להישמע.

גונג..כמו מקל מרופד בקצהו, שמכה על הגונג במרכזו, ויוצר קול והדים. ושוב, ושוב…גונג..

הגונג הזה מזכיר לי את הדיוק שחיפשתי בהתחלה, אבל המילה דיוק לא בדיוק מתאימה לגונג. יש לה צליל חד, קווי, ישר, ואילו הגונג הוא פועם, מהדהד, יותר רך..

אז מה כן? איזו מילה כן טומנת בחובה את מהות התחושה הזו, מתרגמת אותה לשפה שאוכל לקחת איתי הלאה, להמשך התהליך? אני נמצאת עם זה עוד.

הקשבה. זו המילה. הקשבה. ונשימה גדולה נכנסת אלי פנימה, ועוד אחת.

אני מאד מרגישה עכשיו  את הספה עליה אני יושבת, את כל הצד האחורי של הגוף שלי, שנישען וניתמך. את האפשרות להישען לאחור ולהקשיב לעצמי, ופנימה. הקשבה.

ועולה הכרת תודה גדולה, שוב אני חשה זרמים עדינים, נעימים. ויחד איתם עולה גם שאלה ברורה, שלא מוותרת – איך אדע שאני מקשיבה לעצמי?

מקשיבה לאורך זמן, מתוך מחוייבות, ולא שוכחת.

אני אהיה כאן, עם עצמי, כל שבוע מחדש. לשים לב, להביט פנימה, לחוש מה עולה, להקשיב.

הילדה מסתכלת לי בעיניים, עיניה נוצצות. מחייכת. היא שמחה!

עוד מהבלוג של איריס גלבוע

על המושב ב"קפה המושב"

[youtube YVWIJMbdIAo nolink] כבר כמה שבועות אני מתעוררת עם סוג של כאב במרכז החזה, כאילו משהו רוצה לצאת מבפנים, דוחף את העצם שמחברת בין הצלעות, מותח את גבולות הגוף המוכרים. עד לא מזמן, העור היה נכון למידותיו, למידותיי, עכשיו משהו...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

האבנים הצהובות שלי

פעמים ספורות בחייו אדם זוכה להתמודד עם חוויה מטלטלת. כזו שמערערת אושיות, מאתגרת אמונות וערכים, גורמת לנו להתבונן מחדש בכל מה שיש לנו, בכל מה שיצרנו. לרוב קוראים לזה משבר. חוויה כזו- יש בה גם הזדמנות לצמיחה, קפיצת-דרך,...

תגובות

פורסם לפני 7 years

עכשיו להרפות

"אני בהריון". אחרי 4 ילדים, ב-13 שנים, 2 בעלים (טוב, פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים (שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה