הבלוג של איריס גלבוע

אישית לוחצת

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך-... +עוד

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך- הרבה הישתנה. מסעות אישיים בעיני הם דבר מרתק, והגוף מאפשר להם עוגן, מצפן ,ומקום בטוח להיות. התמרה מובטחת...מוזמנים לקרוא, לחוש, להסתקרן, להקשיב ולהגיב.

עדכונים:

פוסטים: 9

עוקבים: 14

החל מינואר 2012

הכי גבוה שאפשר, והכי עמוק פנימה. מתפרשת לצדדים, נחשפת ונוגעת..

רציתי לכתוב היום מילים רגילות, אבל כשאני נוגעת בעט הבפנים שלי מתעורר,

מבקש לבטא את עצמו, והעט זזה כמו מעצמה

מילה גוררת מילה

ותחושה מתפתחת לאחרת

עם כל הפחד שלי להחשף, זה הרי מה שאני הכי רוצה

לעמוד כמו שאני, עירומה מקליפות, ולהיות…. נאהבת?

אפילו לא זה. רק לעמוד כך, ופשוט להיות. להיראות.

ואני יודעת כשאני כותבת את זה, שבעצם זה תמיד כך, או לפחות לרוב.

גם כשניסיתי להיות “משהו”, גם כשכיסיתי, אני הרי נמצאת כאן עם מה שאני.

ומה שלמדתי הכי הרבה בשנה האחרונה, שהייתה שנה נפלאה וחזקה בשבילי,

זה לבוא עם כל זה החוצה באמת.

לקבל ולאהוב את מה שיוצא ממני כשאני מנחה סדנה, מעבירה קורס, מטפלת..

בכל אלה אני באה עם מי ומה שאני. עם הקרקע, עם העוצמה, עם העדינות, והרגישות,

עם המראה שאני עבור מי שמולי וגם בכיוון השני,

עם ההכרות האישית שלי עם כמעט כל מה שאני פוגשת בחוץ:

רצונות ותשוקות ופחדים וחרדות ויאוש ותקווה ואופטימיות וצחוק ודיכאון וקבלה ורצון לשלמות והשלמה ואשמה…?

טוב, אני חושבת שזה אחד המימדים שממש הישתנה השנה. האשמה, חברה טובה, נפרדה ממני כמעט לגמרי. איזה כיף!!

לא שלא היה לי מורכב, למשל להתמסר כל כך למה שאני עושה ולשנות סדרי עדיפויות בפנים ובחוץ,

אבל זה בא כל כך טבעי. המקצועי הוא אישי ולהפך, וזה מה שיש לי לתת בעולם, וזה קורה כל כך נכון לי.

וכשאני דנה בזה בתוכי אני ערה לתחושות שעולות בי ועושה החלטות בלי אשמה.

ולפעמים אני מחליטה להיות בין לבין, ולפעמים – נסחפת וחוזרת, בלי אשמה.

האשמה זזה פשוט כי אין לה מקום. הרצון, התשוקה, הבהירות של העשייה ושל הכוונה,

לא מותירות מקום לאשמה.

ואני עומדת על בסיס חזק. אני אישה, ואשת מקצוע, ואשת איש, ואמא לארבעה ילדים,

הזנתי וגידלתי את זה כל השנים וזה פה, ועם זה אני יכולה להמשיך ולצמוח.

לטפח את זה בלי להאחז בזה, לאהוב בלי לחנוק, לגדל בלי לגונן, להיות בלי להתנצל.

ונהיה לי אומץ, או תעוזה, או בשלות, או מה שזה לא יהיה שמאפשר לי להביא דברים גם בצורתם הגולמית.

שנים התמקצעתי ב”לעשות את זה כמו צריך..”

“את זה” זה כל זה, לא משנה מה. ברצינות, ביסודיות, במצוינות.. “בתולה” שכזאת

מהרבה בחינות זה עדיין ככה, חלק מהטבע שלי עם הרבה אהבה, אבל החומרים השתנו.

הקצב השתנה. האיפשור הפנימי לתהות ולטעות והצורך לצאת החוצה עם חומרים חדשים.

כי סדנה של שעתיים, גם אם עבדתי עליה חודשיים, בפעם הראשונה היא חדשה. ולא רק בראשונה.

וכשהיא פוגשת עולם, ואני יחד איתה, יש רגעים של התפעמות, ואחרים של תחושת פיספוס,

ורגעים של דיוק ואחרים של חיפוש ומלא שיקופים, ואני ליד ובתוך תהליכים של אנשים,

וזה עומד, ולרגעים מועד, וזה עובד!

ויש את המקום הבטוח שלי במיפגשים אחד על אחד, בטיפולים, בקורס שאני מנחה.

שם השורשים כבר עמוקים, וההתחדשות באה בקלות, ואני יכולה להרפות ולהתמסר, ליהנות ולהתרגש.

וההתרגשות.. והרגישות..?

היא רק התגברה בשנה האחרונה.

קצות העצבים החשופים שלמדתי לווסת ולמנן בעזרת בנייה מאורגנת של קרקע ומסגרת,

בסדר – יום וסדר פנימי, בתוך גבולות ברורים ודיעות מוצקות,

הרגישות הזו חזרה ותפסה מקום של כבוד בחיי.

כי הייתה זו שנה של הרחבה ובדיקה מחדש של גבולות, של ניעור של הקרקע, חפירות מתקדמות.. התנסויות חדשות.

והנימים הדקים נחשפו מחדש, מרחיבים לקצוות את מינעד התחושות , מלבים את הדמיון, מפרים את הרעיונות, מסתכנים ונשלחים למלא כיוונים,

לעיתים נכווים, מגיעים עד קהות, מתאוששים וחוזרים

כי איפשהו בפנים זה ביטחון של גיל 40+

זה עמוד שידרה של אמא לכל מיני דברים

זה חיבוק עצמי של  ”אני הנני”

בכל מיני צורות, מכל מיני זויות, הנה אני

ושוב אני מסתכלת על הדברים שכתבתי ואומרת לעצמי ראבאק (שזה כבר חידוש בשבילי, להגיד ראבאק, אפילו לעצמי…)

מי יבין את בליל האסוציאציות הזה ששמת עכשיו על הדף (בכלל דינוזאור, יש דברים שזורמים לי הכי טוב עם דף ועט!)

ואני יודעת שתבינו.

חלק מכם, ויותר מזה חלק מיכן, בטח תבינו. כי אנחנו מיוחדים אבל גם כל כך אנושיים , מהדהדים בתדרים דומים.

יש מסביבי לא מעט אנשים ונשים שמהדהדות בתדר דומה לי, ביפנים מדבר עם ביפנים, עיניים, חיבוק, פנים…

זה עוד חלק ממה שהמשכתי לגלות בשנה הזאת.

אני יודעת לדבר אותי עם אנשים

בייחוד כשאני יכולה גם לזוז את זה, לגעת את זה, כשאני מרגישה בטוחה ובייחוד כשאני מספיק בטוחה כדי

לחוש גם את חוסר הבטחון, ההתרגשות, הנחישות, הסקרנות, ההתנגדות, הכל.

ואני לא כותבת כמו שאני מדברת, אני כותבת כמו שאני כותבת.

השנה גיליתי מחדש את הכתיבה, ואני אוהבת לכתוב.

הכתיבה מאפשרת לי לראות ולהראות עוד חלקים של עצמי, ולגעת בעוד אנשים.

וגם אני ננגעת כל כך הרבה ועמוק דרך מה שאנשים כותבים, ושרים, ומלחינים, ומציירים,

ואני רוצה להגיד תודה לכל האנשים האלה, שאת חלקם אני לא מכירה בחיים, ועם חלקם היו לי השנה מיפגשים מאד משמעותיים.

על אחד משמעותי כזה כתבתי לפני כחצי שנה כמה מילים פשוטות,

שמזכירות לי כמה הדברים שנראים הכי פשוטים הם כל כך משמעותיים, כמה אנחנו נוגעים בחיים של אחרים כשאנחנו נוכחים.

פעם הכרתי איש שידע להקשיב לי, וגם רצה לשמוע

איש שראה את הטוב והשפע שבי וידע לשקף לי אותם חזרה

שראה חלקים שונים שלי ולא נבהל, והיה שם בזמן עם התמיכה הנכונה

באותה עת זה כל מה שהיה נחוץ לי

לקחתי את הלב שלי,

ועפתי אל חיי

ואני קוראת את זה שוב עכשיו וקולטת פתאום שזה גם על התמקדות! ובעצם, זה גם על עצמי..

זה מה שההתמקדות עשתה בשבילי, וכל מי שהתמקדתי איתה או בנוכחותה, עם עצמי ועם כל מה שאני משלבת בזה ועם זה.

ואתמול בלילה, כמו מתנה, קיבלתי מייל מאישה-תלמידה-יקרה, שמספרת בהתרגשות על סשן התמקדות

שהיה לה עם הבת שלה לפני השינה, ואומרת תודה ותודה…איזה חסד זה,

זה כמו מעגל מתרחב שמהדהד את האפשרות להרשות לעצמנו, לראות מה שיש בנו, לתמוך, לגדל, ולפרוש כנפיים…

וזה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה – להמשיך  ולהיות עוד יותר מהאפשרות הזו עבורי ועבור מי שסביבי

עוד מהבלוג של איריס גלבוע

על המושב ב"קפה המושב"

[youtube YVWIJMbdIAo nolink] כבר כמה שבועות אני מתעוררת עם סוג של כאב במרכז החזה, כאילו משהו רוצה לצאת מבפנים, דוחף את העצם שמחברת בין הצלעות, מותח את גבולות הגוף המוכרים. עד לא מזמן, העור היה נכון למידותיו, למידותיי, עכשיו משהו...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

האבנים הצהובות שלי

פעמים ספורות בחייו אדם זוכה להתמודד עם חוויה מטלטלת. כזו שמערערת אושיות, מאתגרת אמונות וערכים, גורמת לנו להתבונן מחדש בכל מה שיש לנו, בכל מה שיצרנו. לרוב קוראים לזה משבר. חוויה כזו- יש בה גם הזדמנות לצמיחה, קפיצת-דרך,...

תגובות

פורסם לפני 7 years

עכשיו להרפות

"אני בהריון". אחרי 4 ילדים, ב-13 שנים, 2 בעלים (טוב, פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים (שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה