הבלוג של איריס גלבוע

אישית לוחצת

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך-... +עוד

מטפלת גוף-נפש ותיקה, פותחת חלון פנימה: כותבת בהשראת תהליכי התמקדות (FOCUSING), חלקם שלי וחלקם מחדר הטיפולים. מתחילה מנושא,דימוי, או תחושה. וצוללת פנימה, שיכבה אחר שיכבה, תפנית אחרי תפנית, עד שמרימה שוב את הראש מעל המים. בדרך- הרבה הישתנה. מסעות אישיים בעיני הם דבר מרתק, והגוף מאפשר להם עוגן, מצפן ,ומקום בטוח להיות. התמרה מובטחת...מוזמנים לקרוא, לחוש, להסתקרן, להקשיב ולהגיב.

עדכונים:

פוסטים: 9

עוקבים: 14

החל מינואר 2012

אירוע משפחתי משמח היווה טריגר לפוסט על משפחה, כמו הכנה לליל הסדר הממשמש ובא. לכל מי שרוצה להשיל כבלים,להרחיב אפשרויות, או להרגיע חרדות.. בואו נעשה קצת סדר

04/04/2012

לוקחת זמן עם עצמי בשמש אביבית של בוקר. נזכרת באירוע מאתמול. מפגש עם הרבה בני משפחה,

כאלה שאני פוגשת יותר וכאלה שלא ראיתי מזמן, חיבוקים ומילים, מבטים וחיוכים.

אתמול רקדתי את תחושותיי ובעיקר את עצמי  תוך כדי המפגש, אך הבוקר הגוף מבקש סוג אחר של הקשבה.

לוקחת נשימה, מרגישה את האוויר נכנס, את נועם השמש על פניי… התחושה המורגשת מתמקמת מהחזה לכיוון הגרון, בחלק הקדמי וגם באחורי.

כשאני פוגשת בה ונמצאת איתה, עולה דימוי של מרחב מואר, קצת כמו גן משחקים שכזה, שאני משחקת או נעה בו , מאז שהייתי ילדה.

צפות ועולות להן תמונות של עצמי, בשלבים ורגעים שונים של חיי: הילדה שמשחקת בגן המשחקים,

בת ה-10 בחתונה מלפני המון שנים, הנערה, החוזרת מהודו, ועוד ועוד רגעים.. שהמשפחה הגדולה שלי הייתה

עדה להם, כל אחד מנקודת מבטו, דרך המפגשים התכופים או הרחוקים, במשך השנים.

בית החזה שלי מרגיש רגוע ונושם, והתחושה מורגשת עכשיו בצידי הזרועות-כתפיים-צוואר, מקום שמבקש מגע.

כשאני מניחה את ידיי על כתפיי, משהו בגוף כולו נע ומתחיל לפעום. ומתבהרת תובנה:

כמו בכתיבת הבלוג הזה, כך גם במשפחה, הנראות משפיעה על התהליך.

כשרואים אותי, זו יכולה להיות חוויה מכווצת.  ציפיות גורמות לי להתכווץ, וכמותן גם השוואות, והצורך להתאים,

ולהיות מובנת. אלה חוויות שמצמצמות את מרחב התנועה שלי. ברגע זה הזיהוי שלהן, שמחליף את ההזדהות איתן,

הוא כנראה מה שמאפשר לתנועה הפנימית שלי להיות מרווחת ונעימה עכשיו.

עוד כמה רגעים, והנה עוד תחושה מגיעה: מעין כובד במרכז הצלעות, שמכביד על הנשימה.

עוד תמונות עולות, חלקן נוגעות בעצב, באובדן כזה או אחר, בכאב או תחושת החמצה. הכל הרי נמצא, במשפחה..

והמהות של התחושה מתבהרת במילה: “דבוקה“.

זו לא מילה נפוצה כל כך , הבפנים שלי מבקש לפעמים מילים מיוחדות משלו..

המילה הזו עושה לי להרגיש חיבור, קבוצה בה אנו קשורים זה לזה. לא משנה כמה זמן לא נפגשנו,

או על מה לא דיברנו, ואולי לעולם לא נדבר. זהו קשר שהמשמעות העמוקה שלו נטועה באורכו. שהעומק שלו נובע

מהשנים הרבות, מגלגולי החיים שאנחנו עדים להם זה אצל זה, מרגעי שמחה ועצב, קירבה ומרחק, “תקלות” וסליחות, ועוד.

חבורה של אנשים עם חיים שונים או דומים, עם מהויות ייחודיות, חיצוניות ופנימיות, עם חוויות מגוונות,

ועדיין נפגשים פעם אחר פעם, לאורך השנים, בלוויות ובשמחות, ונשארים “דבוקה”, אגודה מחוברת, שיש בה קשר

תחושתי, בלתי ניראה אך מורגש מאד. כמו סרטים צבעוניים שמקיפים ומקשרים בין אחד לשני, במגע עדין אך יציב.

אני עוצמת שוב עיניים, ותשומת הלב שלי חוזרת אל החלק העליון של הזרועות שלי, של בית החזה

והגב העליון, עד שקע הצוואר. עולה לי דימוי שלי נעה , רוקדת במעגלים סביב עצמי כמו שאני אוהבת,

במרחב שנוצר בין ידיי הפרושות, ומעל הראש שלי עד לאדמה.

“תנועה מרווחת” ולב שמתרחב באהבה גדולה לכל פרט ופרט ולכולם יחד- משפחה.

המרחב שמאפשר תנועה מגדיל אצלי את תחושת החיבור, היחד, ובעיקר את האהבה.

הלב שלי מתרחב כשהוא יכול לנשום, ואני מכירה באפשרות העצמאית שלי ליצור לעצמי את המרחב שלי

בתוך הדבוקה. הנוכחות של המרחב המאוזן שלי מורגשת עכשיו בגופי:

יש אותי, ויש אנשים  מסביבי.

המרחב שלי קיים, ותחום בצורה נעימה.

התנועה שלי זורמת, ורגליי על הקרקע.

יש תחושת עצמי, וגם היות חלק מ-.

יש בי אהבה וחיבור לכל המארג הזה,

והכרת תודה על מציאת הדרך והמקום שלי בתוכו.

האהבה שבי גדלה בתוך תחושת חרות פנימית.

עוד מהבלוג של איריס גלבוע

על המושב ב"קפה המושב"

[youtube YVWIJMbdIAo nolink] כבר כמה שבועות אני מתעוררת עם סוג של כאב במרכז החזה, כאילו משהו רוצה לצאת מבפנים, דוחף את העצם שמחברת בין הצלעות, מותח את גבולות הגוף המוכרים. עד לא מזמן, העור היה נכון למידותיו, למידותיי, עכשיו משהו...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

האבנים הצהובות שלי

פעמים ספורות בחייו אדם זוכה להתמודד עם חוויה מטלטלת. כזו שמערערת אושיות, מאתגרת אמונות וערכים, גורמת לנו להתבונן מחדש בכל מה שיש לנו, בכל מה שיצרנו. לרוב קוראים לזה משבר. חוויה כזו- יש בה גם הזדמנות לצמיחה, קפיצת-דרך,...

תגובות

פורסם לפני 7 years

עכשיו להרפות

"אני בהריון". אחרי 4 ילדים, ב-13 שנים, 2 בעלים (טוב, פרק א' היה בקושי פרומו..), מאות שעות של טיפולים (שלי באחרים, ולעיתים גם הפוך), אינסוף תהליכים- קטנים או גדולים- החלטות, הצהרות, התכוונויות, קצת הסתבכויות, ציפיות,...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה