הבלוג של איריס קובליו

מדברת גלויות

אמנית

עדכונים:

פוסטים: 5

החל מאוקטובר 2010

על פסנתר שמחפש משמעות, מכחול המנצח על הקלידים ועל חורבות בית הספר הראשון למוסיקה ממול גלריה תל אביבית לאמנות עכשווית

03/11/2010

רציתי לכתוב על בית הספר הראשון למוסיקה, ברחוב זמנהוף בתל אביב, בשנות השישים, שהוקם ע”י פאול והרמן קוסלה, על שעורי הפסנתר שקבלתי שם ממורים שונים (שלא חסכו במכות סרגל על כל שגיאה שנפלטה מאצבעות ידיה של ילדה בת שש) על הקונצרטים בבית ציוני אמריקה שהיו נערכים פעמיים בשנה לפחות לגאוותם של המורים, ההורים והמוזמנים החשובים, בעיקר ממוצא רומני,  על שעורי התיאוריה, הסולפז’, הזימרה ופיתוח הקול  שהפכוני זמרת בלהקת הילדים הנוצצת, על העיתונים הרומנים בהם התנוססה תמונתי עם פה פעור, שרה שירים מלודיים מלאי רגש, על הרמן קוסלה העגלגל המתקרח, שהיה עולה על הבמה בחליפתו המבריקה, משתחווה לקהל המריע, פונה אלינו במבט חד ומנצח ביד רמה על הלהקה, בעוד אחיו היפה, פאול התמיר, יושב בשורה הראשונה על יד זמרת האופרה הרומנייה היפיפייה דורותיאה ליביו, זורח מאושר,,, על אבא שהיה מסיע אותי פעמיים או שלוש בשבוע לקונסרבטוריון והיה מחכה לי במכונית המוריס האפורה, על יד קולנוע אסתר, על הפיסטוקים וההמבורגר וימפי שהיה קונה לי מייד אחרי, פיצוי שלמענו הייתי מוכנה להמשיך כך עד גיל 12.

אבל לא אכתוב

רציתי לכתוב על שהייתי הזמרת, המסמר של הלהקה שהתכוננה למסיבת הסיום של כיתה ח’ בבית הספר העממי ברמת גן, על מירי אלוני שהייתי מאוהבת בקולה ובהופעתה הבלונדינית, על “שיר לשלום” שנבחרתי לבצעו בסיום הערב בו הייתי אמורה להפתיע בקולי מלא העוצמה מתוך הקהל, בדיוק כמו מירי, ואיך כשהזרקור הופנה עלי ופערתי את פי לשיר:”תנו לשמש…” נשבר קולי, נעלמו המילים ונבלעתי בחור לבן מסנוור. הדבר הבא שאני זוכרת הוא עין הזכוכית של המורה ר’ שאיימה להיסדק כשהתקרבה מרחק נגיעה לפניי: “איך עשית לנו את זה”.

אבל לא אכתוב

רציתי לכתוב על המורים הפלאיים למוסיקה שהיו לי בשנים שלאחר מכן: המורה נטע בולוצקי, הפסנתרנית שושנה גייזלר, הפסנתרן דודו דולן, המלחינים צבי אבני, חיים אלכסנדר  ואנדרה היידו, שהעניקו לי הבנה ואהבה עמוקה אינסופית למוסיקה, להלחנה, על הנסיעה בארצות הברית, שם התקבלתי ללמודי המשך, אבל במקום זה למדתי ציור, לתואר שני, במהפך של לילה אחד, כמו שניסים קורים באגדות

אבל לא אכתוב

רציתי לכתוב איך קבלתי פסנתר כנף כמתנת נישואין שניים, שנים לאחר שפסנתר ילדותי חזר לבית הורי, ולא ממש הצלחתי לחזור לנגן, ואיך מכרתי אותו ביחד עם עוד כמה דברים, כשחיי שוב קבלו תפנית, ואיך ברגע של סנטימנטליות יתר החזרתי את פסנתר ילדותי לבית שעכשיו, ושוב ויתרתי עליו לאחר חודש וחצי לטובת בת אחותי הדס, ואיך לפני כחודשיים קבלתי מתנה פסנתר חביב מדליה סגל, פיניתי לו מקום, ושוב, אחרי שלושה ימים, התחרטתי והעברתי אותו לגל בתי שגרה בתל אביב

אבל

ובכן, פסנתרים יקרים, עזבו אותי

אצייר את היעדרותכם

עד שתבינו

אצבעותיי נועדו למכחולים

עוד מהבלוג של איריס קובליו

Thumbnail

שלושה ציורים של אבנר צור

 התלבטתי איזה מין פוסט לכתוב. האם להעלות רק את שלושת הציורים הנפלאים הללו, ללא מילים, רק בציון שמו של יוצרם: אבנר צור, שהוא פסיכולוג בתעסוקתו, האם לכתוב עוד פרטים עליו, כמו...

תגובות

פורסם לפני 10 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים