הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

שנים הוא ויתר על האושר האישי שלו ונותר להתגורר בבית בעיקר בגלל הילדים, ואז הוא מצא אהבה אחרת ועזב. ועכשיו הוא שוב עמד בפני החלטה בלתי אפשרית..להעביר את בנו עמית לדיור מוגן. אולי עקידה על מזבח אושרו ורווחתם של שאר בני הבית, אולי כי לא הייתה כל דרך אחרת.

03/03/2015

הוא מעולם לא ידע שמועקה יכולה לעייף כל כך, לשתק את הגוף. כך חשב לעצמו כשהאט בכניסה לחנייה , השקיט את המנוע, כיבה את הרדיו ונותר לשבת. הרגשת הכבדות שאפפה אותו התחילה בלב , חילחלה אל הגוף והגיעה עד לרגליו, היא שיתקה אותן. הוא הרגיש שאין בו כוחות לפתוח את הדלת, לעמוד על רגליו או לצפות שישאו אותו ולו פסיעה אחת. ככה נותר יושב שם, דוחה את הקץ, מקשיב לנשימתו המאומצת , כמי שסיים זה עתה מאמץ פיזי אדיר של טיפוס הר או ריצת מרתון . רק כמה דקות הוא אמר לעצמו, רק מעט לדחות את הקץ שמחכה בבניין שממול.

בבניין האפור אליו עמד להיכנס חיכתה כבר פקידת הרווחה. הוא ראה אותה בעיני רוחו יושבת שם עכשיו במשרד הקטן, מעלעלת בתיק עמוס בניירת,שעל כריכתו התנוסס השם ״עמית כהן״ . הפרטים הטכניים שנכללו שם בתיק כללו מין הסתם את כתובתו התל אביבית, תאריך הלידה של עמית באפריל 2005, עובדת היותו בן להורים גרושים ואח לנועה ועדי. האבחון; ״אוטיזם״ , מלווה בתיאור לקוני, קר ויבש של הילד שלו, עמית, שאובחן כאוטיסט בעל תפקוד נמוך עם בעיות התנהגויות אלימות והרסניות לעצמו ולסובבים אותו. כשהפגישה תסתיים טפסים ייחתמו, גורלות ייחרצו ובנו, רק בן עשר, יאושר לעבור מהבית לדיור מוגן בהוסטל. על פניו הישג. הם הרי נאבקו קשות וארוכות במערכת, כיתתו רגליים, המציאו אישורים, הופיעי בפני וועדות קבלה, זומנו לראיונות לבד ועם הילד ועתה חודשים של מאבק נשאו פרי, הוועדה אישרה את הצורך בהוצאתו מהבית לדיור מוגן.

הוא פתח את הדלת , יצא החוצה וגרר את עצמו לכיוון הבניין. בכניסה כבר ראה אותה, מביטה בו חיוורת. שרית, גרושתו , היא ישבה שם, מחזיקה בידה תיק מסמכים, ממתינה לו שיצטרף אליה.
צביטה של צער נצבטה לו בלב עליה , על האישה שעד לפני שנתיים הייתה אישתו, עולמו. פעם הוא אהב אותה כל כך. פעם הוא רקם איתה חלומות של משפחה מאושרת, ילדים ואהבת עולם. כמה רצה לגונן עליה עכשיו, לחבק אותה חזק ולהבטיח לה שהם עושים את הצעד הנכון, שעמית יהיה בסדר, מוגן, מטופל כראוי . כמה רצה לומר לה שגם להם מגיע , לו ולה ולבנות שבבית , פיסה של אושר, של שפיות ושקט. של חיי משפחה נורמליים . שהנה עכשיו הם יוכלו קצת לנשום, לישון לילה שלם, לנסוע לפעמים לחופשה, לקחת את הבנות לסרט, לפארק.
הוא רצה לעודד אותה ואת עצמו, לשכנע שאין עוד ברירות. החיים איתו בבית הפכו בלתי אפשריים. אי אפשר היה לעזוב אותו ולו לזמן קצר, צעקותיו הדהדו בחדרים בכל שעה משעות היום, אפילו תרופות ההרגעה לא הועילו. והבנות לא יכלו להביא חברות הביתה, והתעוררו בלילות לקול התקפי הזעם שלו. והעול , הוא רבץ ברובו עליה בשנתיים האחרונות מאז עזב את הבית , והיא קרסה תחתיו, מעולם הרי לא יכלה לו ומאז שעזב היא קרסה, מה שהביא אותם בהחלטה משותפת להתחיל את התהליך שלקראת סיומו הם הולכים עכשיו, העזיבה של עמית את הבית, המעבר להוסטל.
הוא רצה להחזיק לה את היד אבל פניה הנרגנות, כי איחר לפגישה , הזכירו לו שדבר לא נותר עוד מאותה אהבה שהם חלקו פעם ביניהם, מהרגשת הביחד שמסמלות ידיים שלובות.

שנים שהוא הרגיש שהוא שוחה בים סוער ושחור, ים שהגלים בו מאיימים להטביע , למלא את ריאותיו במים ואין לו יד לאחוז בה, לעזור לו להרים את ראשו, לקחת אויר.
ולא, לא מכיוון שבנו אובחן כאוטיסט בתפקוד נמוך, או מכיוון שהפרוגנוזה לא היתה מעודדת. על החלק הזה הוא התגבר די מהר, בלע את הגלולה המרה , שינס מותניים ויצא אלי קרב. כזה הוא היה. לוחם, פרגמטיסט, שמחפש פתרונות, ״מחשב מסלול מחדש״ , גם את מסלול חייו שמרגע האבחון נראה כי הוסט סטייה חדה מדרך האושר.
הידרותרפיה ומוטוריקה, וטיפולי תקשורת. הוא לא חסך דבר , הוא קרא וחקר , הוא הסיע וחיכה. הוא מימן מכספו טיפולים נוספים, שבר תוכנית חסכון שהיתה לו. דבר לא עמד לו בדרך לעזור לילד שלו. והוא עשה הכל במסירות גמורה, באהבה שאין לה קץ.

אבל היא, כמו בובת חרסינה היא נשברה לרסיסים. ימים ולילות היא בכתה, נעה במטוטלת של רגשות, רחמים עצמיים וכעס נורא והרגשת חוסר אונים ובעיקר חוסר יכולת לתפקד . ימים שלא קמה מהמיטה בבוקר לארגן את הבנות לבית הספר, ערבים שחזר הביתה ומצא אותה עדין בכותונת שלבשה כשיצא את הבית בבוקר. או ימים אחרים שהייתה כועסת אם הגיע מאוחר מיום עבודה, מתלוננת שהוא לא עוזר לה מספיק, לא מבין או תומך.
הוא ייחכה, כך אמר לעצמו. היא תחזור לעצמה, היא צריכה זמן לעכל, לעבד, להסתגל, כך קיווה. היא תחזור לעצמה ואליו, אל הבית, אל הבנות שצריכות אותה. הוא חיכה ושתק, חיכה והתרחק ממנה . הוא המשיך כך שנים ותיפקד כמו באוטומט, עובד שעות ארוכות (אלוהים רק יודע כמה כסף הם הוציאו על כל הטיפולים הפרטיים שנוספו לתוכנית הלימוד שלו), נוסע עם עמית בערבים לבריכה, לחוג כזה או אחר שהומלץ לו, ובשבת לוקח את כולם לים, משאיר לה את הבית לנוח לבד.

ובלב שלו רבצה ריקנות. והאהבה כבר לא הייתה שם, היא התחלפה במין שותפות לגורל, שותפות לצורך מילוי משימות של בית. על רוך, תשוקה, קירבה, יד מלטפת, צחוק פרוע וחום, עליהם כבר ויתר. שמונה שנים הם התנהלו ככה. חיים לא חיים, נושמים לא נושמים. פעמים רבות חשב לקום וללכת ומייד הדחיק את המחשבה, כי איך יוכל לעזוב את עמית, את הבנות, הוא לא היה מסוגל לפרק את הבית, והוא ידע שהעזיבה שלו תערער שם הכל, תפגע בילדים, והוא לא העז.

אבל הלב מסתבר אף פעם לא שוקט על שמריו, הלב מחפש נפש להיקשר בה, חום, תשוקה, קוראים לזה אהבה. וזו באה לפתע לפני כשנתיים וחצי . הוא הכיר אותה כשישב על ספסל ממתין לעמית בבריכה. היא נכנסה עם בנה, נער כבן 16, עוזרת לו להתפשט מבגדיו ומובילה אותו אל המים. הוא הביט בה. מעריץ בשתיקה איך היא החזיקה לו את היד, מלטפת את פניו , מדברת איתו בסבלנות. משהו בחוזק שהיא שידרה סיקרן אותו. כשחזרה לשבת שאל אם אפשר להצטרף. היא חייכה והזמינה אותו לשבת לידה. הם דיברו שם שעה ארוכה ,על הילדים בעיקר. הפגישות שלהם בבריכה פעמיים בשבוע הפכו להסחה הכי חשובה בשבוע שלו, הוא חיכה להן בכליון עיניים. לא עבר זמן רב והם התחילו להיפגש לבד, נמשכים כמו פרפר אל האור, מחפשים חום שחסר להם כל כך בבית, נווה מדבר. גם לה מסתבר חסר איזה חלק בלב, גם אצלה היתה שם סהרה. חודשים הם התנהלו בסתר. גונבים דקות ושעות במעט הזמן הפנוי שהחיים הותירו להם. הוא הרגיש שהיא הנפש התאומה שלו. הרגיש שהיא מעוררת בו מה שכבר הספיק לשכוח שקיים, התרגשות ואנרגיה ושמחה על חיים.

פעמים רבות הוא תהה עם עצמו למה נגמרה לו האהבה בבית. האם נסיבות חייהם המיוחדות הן שהובילו לזה , עייפות של החומר שיצרה המציאות הקשה שלהם והביאה לעייפות שבלב, לדעיכה. כמו עץ שנשרו ממנו כל העלים בחורף, הוא הרגיש שהחיים שלו הפכו בשנים האחרונות חורף ארוך שאין בסיומו באביב ופריחה . הוא הרגיש שמטלות היום יום לא הותירו בהם שמץ של רוך ואהבה ותשוקה . ואולי בלי כל קשר משהו שם דעך. אולי כדרכן של כמה אהבות משהו שם כבה בינו לבינה, נשבר ולא ניתן עוד לאיחוי.
התשובה כמו תמיד היתה שם באמצע, בתפר שבין המציאות המיוחדת שלהם והקשר שדעך לו. הוא אולי כבר לא אהב מספיק בשביל לצלוח את המסע המפרך הזה איתה. ואולי אם אהב אותה יותר היה מוצא את הכוחות להילחם בשיגרת החיים הקשה שלהם, מצליח להחזיק את הראש מעל המים הסוערים ולא לשקוע.

את הבית הוא עזב לבסוף . הוא החליט שמגיע לו עוד סיכוי לאושר. הוא עזב אך היה מגיע מדי יום ביומו לבלות עם הילדים, לקחת את עמית לבריכה ולחוגים. בכל שבת שנייה הם ישנו אצלו. הוא אמנם עזב את הקירות ואת אישתו אך לעולם לא את הילדים. הדרך החוצה היתה לו קשה כל כך. מסע של דמעות, הכפשות וכעסים שלה, של הבנות. הוא צלח אותה בקושי רב, נלחם עם עצמו, עם רגשות האשמה שלו, עם הדילמה ששמה על כפות המאזניים את רווחת המשפחה שלו מול האושר הפרטי שלו, ורק כששוכנע שמגיע לו אושר, ושהעזיבה שלו אינה בחזקת נטישה והתנערות מחובותיו לילדים , רק אז קם והלך.

ועכשיו הגיעה שעת ההחלטה הקשה מכולן, זו שבשום מדריך להורות לא מלמדים איך לקבל. ההחלטה להוציא את עמית מהבית. הוא ידע כמה קושי כרוך בה, הבין ששוב יתערערו יסודות הבית ויישבר ליבן של הבנות, אבל לא הייתה לו ברירה. והפעם שניהם הסכימו שזה הצעד הנכון בשביל כולם והוא נעשה בלב שלם, שבור מכאב אך שלם.

עוד מספר דקות הם ייכנסו אל החדר, יחתמו ״פה ופה ״ בניירת שתוגש להם. עוד מספר דקות ישונו אורחות חיים, ייחרצו גורלות. יש כאלה שהיום יום שלהם מורכב מהחלטות כמו להחליף עבודה או דירה או אולי להעביר את הילד לבית ספר אחר, לדבר עם מורה שמציקה לו. ויש אנשים שקמים בבוקר וצריכים להחליט האם ישלחו את הילד הקטן והאהוב שלהם לחיות מחוץ לבית. איך יעקרו אותו מביתו, איך יקריבו אותו על מזבח אושרם ורווחתם של בני הבית האחרים. והוא, הוא מסתבר שייך לזן השני.

המעבר לא יקרה מייד. ישנן עוד פרוצדורות למלא, טפסים להשלים, אבל היום כשיעזבו את הבניין יתחיל מרוץ השעון.
הוא הזמין להם חופשה לשבת הבאה, לילדים ולו. טיול לאילת במלון מפנק. מין חגיגת סיום של פרק שעומד להסתיים, או פיצוי על מה שעומד להגיע, או אולי נסיון לרפא את הלב שכואב לו עכשיו ברגשות אשמה שהוא לא מסוגל להשתיק בקול השפוי שאומר לו ״עשיתם את הדבר הנכון״.
הוא דופק קלות על דלת חדרה של הפקידה , היא מזמינה אותם פנימה בחיוך והם ניגשים מייד לעבודה. ״תחתמו לי פה ופה״ היא אומרת, והוא חותם ונשבר לו הלב.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה