הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

02/02/2015

o-HAPPINESS-IMAGES-HAPPINESS-PHOTOS-facebook
היא ידעה שזה רגע מכונן,  מהסוג של ״החיים לפני ואחרי״ מיד כששמעה את ה״האלו״ העמוק שלו מעבר לקו הטלפון, רק שעכשיו זה היה טיפשי למדי לנתק ,  הרי הוא יכול היה להתקשר חזרה, לשמוע את הקול שלה בהודעה המוקלטת, והיא לא תוכל להתעלם מהשיחה…
שבריר של  שנייה ולחיצה על הסיפרה האחרונה בנייד שלה היו כל מה שהפרידו בין המשך החיים שלה כסידרם לבין סחרור החושים והמערבולת הרגשית שהיא נסחפה אליה אולי מבלי שהתכוונה לה.שבריר שנייה ואלילולא, אזי הכל היה ממשיך כמו אתמול כמו שלשום , בעל, שני ילדים, כלב אחד, קריירה משגשגת , בית פרטי עם גינה ושממון גדול אחד בלב. אבל עכשיו היא שומעת את הקול שלו בטלפון, ואין עוד דרך חזרה, וגם אם לא ארע דבר עדיין, היא יודעת שאת שעומד להתרחש אי אפשר עוד למנוע , כדור של שלג שהחל להתגלגל ואי אפשר עוד לעצור אותו.
ככה באמצע החיים מוצאת עצמה אישה אחת, נשואה לכאורה באושר, מסתבכת ברומן שמסעיר  לה את הגוף, מטלטל לה את הלב ושם קץ לפרק בחיים שלה,  פרק ארוך של למעלה מעשרים שנים.פעמים רבות אחרי שהכל כבר נגמר, תם ונשלם, היא הפכה ונברה בשאלה מה הביא אותה אותו אחר צהרים להוציא את מספר הטלפון שלו מהמגירה ולחייג אליו. עכשיו כשהכל נגמר  ונופץ לרסיסים, הלב שלה וגם הנישואים, היא מנסה לפענח, תמיד הרי הייתה כזאת, מנתחת, מנסה לרדת לשורש כל עניין , ללמה, למדוע. האם הוא היה הגורם לטלטלה שבאה עליה  או אולי התוצאה לזו שעברה עליה לפני שהוא בכלל הפציע אצלה בשמיים.  האם היה זה הוא שהביא אותה אל הבגידה או אולי הוא היה רק עובר אורח מזדמן, שנקלע אל הסופה שהתחוללה אצלה, ואצלו ובצילו, אולי ביקשה מקלט מהרוחות החזקות שנשבו אצלה בלב, אולי נווה מדבר בנוף הצחיח של חיי הנישואים שלה.
עכשיו כשהכל נגמר היא מגששת כמו בלש אחר הסימנים, מנסה להניח את האצבע על הרגע ההוא שבו התחיל הספק לכרסם אצלה בלב, הרגע שבו התחילה לחקור בשאלה האם היא מאושרת. תוהה מתי התחילה להרגיש שהיא לא יודעת מה היא עושה שם לצידו, שהוא כבר לא מושך אותה, שההרגלים הקטנים שלו, אלה שפעם היא אפילו לא זיהתה, מציקים לה כל כך עכשיו, ברמות כאלה שלפעמים היא צריכה פשוט לצאת מהחדר כדי שלא לריב איתו. מתי הודתה לעצמה שהיא ״מחפשת״ אותו בכל הזדמנות, מבקרת אותו, רוצה רק שייסע, שיניח אותה לנפשה .מתי התחילה להטריד אותה המחשבה שיש משהו מדכא בטוטליות של הנישואים שלה, בסופניות שלהם. בעובדה שהיא אף פעם לא תאהב יותר עד כלות, לא תתרגש או תרגיש פרפרים בבטן, תשוקה שאין לה גבולות, אהבה כזו שתבעיר לה את הנשמה, תסחרר לה  את הראש ותערער את האדמה עליה היא עומדת.וככל שהיא הופכת בשאלה, מגלגלת אותה מצד אל צד, מביטה בה מלעלה ולמטה היא נוכחת לדעת שתשובה אין. שאין לה נקודת ציון ברורה שעליה ניתן להניח את האצבע ולומר ״כאן התחילה המפולת״. לא, זו לא הייתה מפולת או קריסת מערכות, לא היה רגע שבו מישהו הוריד את השלטר וכיבה את אור האהבה. התהליך היה הרבה יותר טריויאלי, ממש כמו החיים שלה, משמים ואפרורי. זה נראה יותר כמו נשירה של עלים בסתיו שנמשך לו שנים ארוכות, נשירה שבסופה נשאר הלב שלה כמו עץ קירח, נטול חיות. זה קרה כמו טפטוף של ברז שדולף לו,  טיפה ועוד טיפה , עד שלא נותרו בו עוד מים ויבשו בו הטיפות כולן.
  ככה נגמרה האהבה שלה אליו והתשוקה, כך התחיל אי השקט, החיפוש לריגושים שיבואו ויגעו בה, שיזכירו לה שהיא אישה. והיא התנהלה כך שנים. סחבה את החיים כמו תיק גב כבד במסע מפרך שלא רואים בו את הסוף. שנים היא קמה לצידו בבוקר ונרדמה לצידו כל לילה. ילדה לו שתי בנות, וניהלה את הבית היפה שהם טיפחו ביחד ובמקביל בנתה לה קריירה מצליחה.  כך שנים התנהלו החיים שלהם על מי מנוחות וללא  תנודות מיותרות. הכל נראה תקין , הכל זאת אומרת חוץ מהלב שלה. שם התרחשה סערה שנבנתה לה לאיטה, ממטרים קלים שהפכו לגשם זלעפות, תנודת גלים שקטה שהפכה לצונאמי. אבל היא, היא הרי ילדה מבית טוב , לא אחת שמתגרשת, ששוברת את הכלים. מה גם שהחיים היו נוחים אליה, בעל טוב, בנות מוצלחות, רוגע כלכלי, מעמד חברתי. ואיך יכולה הייתה לוותר על כל אילו ועל שום מה? הרי לא הייתה לה שום סיבה להיתלות בה. הוא היה בעל טוב ונאמן, אבא נהדר, תמיד עזר לה, הפתיע אותה במתנות קטנות, פינק, פירגן, כן לא היו שם מיתלים לתלות עליהם את חוסר הסיפוק שלה, את השיממון. והיא לא יודעת איך ולמה זה קרה לה. הרי מזמן, לפני שנים ארוכות הוא היה כל עולמה ואולי זו היא שהשתנתה, אולי זו היא שהתפקחה, אולי הייתה זו היא שאף פעם לא באה על סיפוקה, אישה חסרת מנוח, מחפשת , לא יודעת מה, אבל מחפשת..וככה היא מצאה עצמה מתנהלת לצידו שנה ועוד שנה, בסך הכל עשרים. חיה לא חיה, אוהבת לא אוהבת, נוגעת בו והוא נוגע בה אך לא עוד בנשמה, ובטיסת עסקים אחת מתל אביב ללונדון נפגשו עיניה בעיניו של זה שישב לצידה ושיחה שהתחילה לזרום שם גרמה להם לשכוח להדק חגורות בנחיתה. והיא, שתיעבה טיסות, כל כך רצתה שזו עכשיו לעולם לא תסתיים, שהמטוס הזה אף פעם לא ייגע בקרקע, שלא ינחת, שלא ינחית אותה למציאות שמחכה בבית.חודש היא חיכתה , מתאפקת לא להוציא את המספר שלו מהמגירה , יודעת שלא תהיה עוד דרך חזרה אחת שיישלף. ויום אחד, סתם יום רגיל ושיגרתי , עוד אחד בשיגרת ימיה , היא הוציאה וחייגה את המספר. והפרטים שבאו אחר כך הם באנליים, כמו כל סיפור של בגידה. גבר ואישה שגונבים שעות ורגעים, התאהבות אסורה מהולה ברגשות אשמה, בשקרים, בהחלטה הדדית לנתק את הקשר, בהחלטה לחזור אליו שוב. שנה שלמה היא הייתה שם, ויום אחד היא החליטה שדי, שהיא לא מסוגלת לחיות כך חיים כפולים. שהוא האחר מעולם לא יהיה באמת שלה, שמגיע לה יותר. שמגיע לה אושר שלא תלוי בצד שני, שהיא צריכה למצוא אותו אצלה ורק אצלה. וגם לו, לאיש שאיתה, שמחכה בבית, שלא יודע על הסערה שמתחוללת בתוכה, גם לו מגיע אישה שתאהב אותו, יותר מה שהיא מסוגלת.
פגשתי אותה כשהייתה כבר גרושה. אחרי שניתקה את הקשר עם הגבר האחר. אחרי שחזרה הביתה אל שלה וסיפרה לו שהיא לא רוצה יותר להיות שם איתו. הם נפרדו יפה. ״ג׳נטלמן״ היא מחייכת, ״ תמיד הוא היה כזה״, ואחרי הדמעות והתחינות לנסות ולתקן, ללכת לייעוץ זוגי, הוא כנראה הבין שאין כל כך מה, שהיא פשוט לא רוצה להיות שם, שמזמן היא כבר לא הייתה שם. עכשיו היא חיה לבדה. הבנות שלה גדלו וחיות מחוץ לבית, ואת הבית הגדול עם הגינה היא החליפה בדירה צנועה לא רחוק מהים. שאלתי אותה אם יש בה חרטה והיא הביטה אלי בחיוך ואמרה שהיא משתדלת לא לחשוב על החיים במושגים של רווח והפסד, שהיא מביטה קדימה, שלמה עם המקומות שהחיים לקחו אותה, גם אלה שלקח אותה מטוס בנסיעה אחת מתל אביב ללונדון..,  שהיא מקווה למצוא אהבה, לא להזדקן לבד, אבל עד שזו תגיע היא אוהבת את עצמה , את החירות שלה, את הבחירות שלה כולן.. וכן ,לפעמים הדרך אל האושר עוברת במסלול של חתחתים, מסובך ונפתל, ושאולי אם הוא לא היה מפציע בשמיים שלה היא מעולם לא הייתה אורזת אומץ לקום וללכת, לחפש את האושר אצלה בתוך הלב.
אני תוהה אם היא ראויה להערכה על ההחלטה לקום וללכת או אולי לגינוי שפירקה משפחה, והעיניים המחייכות שלה אומרות לי שאין כאן טוב או רע, שאין מקום לשפוט אותה או לנסות להיכנס אל נעליה, ורק על דבר אחד אפשר אולי להסכים , שלכולנו , בלי יוצא מן הכלל,  יש זכות בסיסית לאושר, ושהדרך אליו עוברת ברחובות שרק אנחנו נותנים להם שם, עוצרת לפעמים בתמרורים שרק אנחנו מחליטים לעצור בהם (או שלא..) , במסלול אישי ומיוחד שנסלל רק בשבילנו , בדרך אל האושר.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה