הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

אישה מטופחת בשנות השישים לחייה נכנסת לסלון לבניית ציפורניים, מספרת שאיבדה את הדרך הביתה, מבקשת מהיושבות בסלון לעזור לה. שיכחה אופפת אותה כמו שקורה לה לא אחת בזמן האחרון..איך תמצא את הדרך הביתה? איך תלמד לחיות עם הגזירה שמתרחשת ובאה עליה?..

22/01/2015

4c524a0416eda6e6cd05d3883b6df5c6היא יושבת באוטו כבר יותר משעה כך נדמה לה או אולי שעתיים, היא לגמרי איבדה את תחושת הזמן. מתי היא יצאה ומאיפה? פאניקה מוחלטת אופפת אותה, מרגישה מין מחנק בגרון, חייבת לפתוח חלון, לנשום עמוק. היא מנתבת בין רחובות , עוצרת ברמזורים , מביטה סביבה, שבת אחר צהריים קרירה ובהירה מחזירה לה מבט עצל מבעד לחלון. הרחובות מוכרים משהו, היא יודעת שהיתה כאן כבר פעם, מרגישה שהיא לא רחוקה ולמרות זאת היא אבודה,  סובבת במעגלים, חוזרת לאותה נקודה, מחפשת את הפנייה, את הכביש שלוקח הביתה.

היא מחזיקה בידה מכתב שמצאה במגירת הכפפות, נושא את הכתובת שלה, רחוב החבצלות 12, המילים ניבטות אליה מתוך המעטפה ואינן מפרשות. החבצלות 12, אין לה צל של מושג היכן הוא ביתה, היא פשוט שכחה את הדרך. היא מסתכלת סביב, תחשבי, תתאמצי, היא מורה לעצמה. היא עוצמת עיניים, מנסה לדלות ממוחה ששכח תמונה אחת שתזכיר לה פרטים , שתאיר את הדרך. אם רק יעלה בידה לזכור איך נראה הבניין, או הצומת ליד, תחנת דלק או קיוסק פינתי, אך נדמה שהכל כמו לוח חלק , טבולה ראסה, נמחק מזיכרונה ואיננו.

היא מרגישה איך זיעה קרה מכסה את גופה, חום וקור מרעידים חליפות. איפה היא, ולאן היא נוסעת, ואיך תמצא את הדרך הביתה. בזגוגית החלון חולפות מול עיניה חנויות, אנשים מהלכים על מדרכות, רמזורים, שלטי רחוב. הטלפון היא חושבת לעצמה, היא תתקשר אליה, לבת שלה, תגיד לה שהיא לא מרגישה טוב, שהכל מעורפל, תבקש שתבוא. היא מרימה את הטלפון, מתחילה לחייג ומיד מתחרטת. לא, אסור שיידעו, היא פוחדת, מתביישת. כיצד תוכל לעמוד בפני המבט הבוחן של ביתה , להביט בה ולהודות, שלא, זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לה. שבזמן האחרון היא מרגישה לא אחת איך לפתע נשמטת הקרקע, זורקת אותה למקום זר, לא מוכר . איך היא תגלה לה שיותר ויותר זה קורה שהיא מאבדת לפתע דקות ושעות, משוטטת בלי שמץ מושג מאין יצאה ולאן היא צריכה לחזור. חלקיקי רגעים שכאילו נכנס בה מין שד , לוקח אותה בלי בושה ,בלי שביקשה, למחוזות אחרים וזרים. שד שחוטף את גופה לטיול לא קרוא, מותיר את זכרונה מאחור, בכתובת אחרת , בבית ההוא שמזה שעתיים היא מחפשת ולא מוצאת.

לא, היא לא תתקשר אליה ,היא מבקשת לדחות את הקץ, מפחדת כי יודעת שהגיעה העת לקרוא לו לילד בשמו , להביט בו בשד הנורא ששנים חששה לבואו. המפלצת ששנים היא חולמת עליה, זו שלקחה לה את אמא. מפלצת שחורה ומאיימת שתבוא באישון לילה כשכולם ישנים, תתגנב לחדרה ותגנוב את צלילותה, את ישותה ,דעתה .

לעולם לא תשכח איך ישבה שם איתה מול רופא בחלוק לבן , שהביט בה היישר בעיניים ובלי כחל ושרק קבע את העונש ״זה אלצהיימר , זה ילך ויחמיר״. גזר דין מוות שמומש לאיטו, שאכל בה באמא כל חלקת תאי זיכרון טובה. כמו גוף מתערטל מבגדים, חושף טפח וטפחים, כך הלכה אמה והתערטלה מיישותה והווייתה. שיכבה אחר שיכבה נשדדו ממנה עצמאותה, כבודה , שפיותה. בתחילה היא איבדה רגעים , שוכחת לפתע מתכון ששנים השתמשה בו, מספר טלפון שזכרה בעל פה, או היכן הונח הארנק. רגעי שיכחה קצרצרים , שוליים. ואחר כך, כשהוחמר מצבה, נפקדו פתאום שעות מן הזיכרון, ימים שלמים בהם לא זכרה שמות ומראות, את פני נכדיה או אפילו אותה שביקרה בביתה מדי יום. ועדיין היו אלו אפיזודות חולפות, שמהן עוד חזרה כמו בן החוזר מטיול במזרח. ובסוף כשניצחה המפלצת וטרפה את כולה, מאום לא נותר מהדמות שהיתה פעם אמא שלה. רק עיניים כחולות בפנים שהיו מוכרות עד כאב נשארו להזכיר לה ששבר הכלי שישב על הספה ובהה באויר היא אשת הברזל שגידלה אותה. ואת מקומה של האמא ההיא, שאכלה המפלצת, תפשה אישה אחרת, לא מוכרת, כחושת בשר וסתורת שיער, זו שכילתה את חייה בחדר קטן במושב הזקנים אליו העבירה אותה , כשכלו הקיצים ולא יכלה עוד להישאר ללא השגחה צמודה.

זיכרון אובדנה של האם מכה בה פתאום כמכת הברק. שנים התאבלה על לכתה בזמן שעוד חיה, לפני שעלתה נשמתה לבורא, והמוות שבא שנים אחרי לא נשא בחובו עוד דמעות וכאב, הוא הביא איתו רק הקלה. ועכשיו האם זה תורה, גורלה? האם המפלצת שאכלה את אמה שוב שוחרת לטרף ותאכל גם אותה?
היא עוצרת בפינת רחוב צדדי ושקט, מביטה בעצמה במראה, כמו רוצה להבטיח שהפנים שניבטות שם הן עדיין שלה, שזו היא שיושבת באוטו. היא יוצאת לרחוב מביטה סביב, מבקשת לה רמז. דבר לא נראה לה מוכר, היא תיירת בארץ אחרת. במדרכה שממול היא רואה לפתע חנות שהדלת פתוחה בה, סלון לבניית ציפורניים. היא תיכנס פנימה תבקש שיעזרו לה, תשאל אם מישהו מכיר את הכתובת .

אישה נאה ומטופחת להפליא בשנות השישים לחייה פוסעת לה פנימה, אומרת שלום. בעלת הסלון מקדמת אותה בברכה, שואלת איך אפשר לעזור. לא היא לא רוצה מניקור, לא היום, היא מתנצלת. אני לא מוצאת את הבית שלי, היא אומרת, אולי מישהי יודעת איך אפשר להגיע לרחוב החבצלות.. שתי זוגות עיניים מחזירות לה מבט. הן יודעות היא חושבת, הן יודעות על בואה של המפלצת. הן יודעות ולא אומרות לה דבר, לא רוצות להביך. ״אם תשבי כאן עד שאסיים אעזור לך למצוא את הבית״, עונה לה בחורה צעירה שמסדרת את ציפורניה. ״אני כמעט מסיימת ואשמח לעזור״ .
אישה מטופחת להפליא בשנות השישים לחייה יושבת על כורסא בסלון לבניית ציפורניים , מעלעלת במגזין אופנה ומחכה שאישה זרה שלא פגשה מימיה תוביל אותה אל הבית שלה. ליבה נחמץ בקירבה, הדמעות חונקות את גרונה, והיא יושבת שם זקופה ואצילית , מחכה לה לזרה , שתסיים ותתפנה להציל את חייה.

ומקץ שעה קלה הן יוצאות לרחוב, היא נכנסת לאוטו, נוסעת אחרי האישה הזרה שמובילה אותה ימינה ושמאלה, צומת אחד ועוד שניים , אל הרחוב , אל הבניין שלפתע נראה כה מוכר. ״כן תודה ,רוב תודות לך, זה הבית״. זה ביתה, מבצרה. היא פותחת את הדלת מביטה מסביב, אומרת שלום לקירות, לתמונות על הקיר. אנחת רווחה נמלטת מפיה, היא כמו ילד אובד שחזר מטיול במחוזות רחוקים, היא מצאה את הדרך הבייתה.

ומחר? מה יהיה על המחר שלה עוברת מחשבה מדאיגה בראשה, מה יקרה אם שוב תשכח את הדרך או את שמה, ישותה,  וכמו זבוב טורדני היא מנערת אותה מעליה, נועלת במגירה דמיונית. לא לחשוב על מחר היא משננת לעצמה, רק היום ועכשיו, רק לחיות את הרגע. מסירה את המעיל היא ממהרת אל המטבח, שופתת קומקום לקפה ונוגסת בעוגה שאפתה רק אתמול. היא מתמסרת כולה לטעמים שממלאים את פיה,  טעם של בית, מרגיע, משכיח , טעם מתוק שמדחיק מחשבות מדאיגות , שעוזר לה לחיות את הרגע הזה, כאן עכשיו בין קירות מוכרים, הרגע הזה הנינוח  עד שיבוא עוד מחר .

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה