הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

עוקבים: 17

החל מפברואר 2014

זה סיפור על אישה באמצע שנות הארבעים, שמחליטה לצאת אל מסע שישיב לה את אהבתו של בעל שעזב אותה בשביל אחרת, אך מתבלבלת לה הדרך ובמקום לזכות בו מחדש, לוקח אותה המסע למקומות אחרים, חזרה אל עצמה..

17/01/2015

mountain-climbבדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים לפני שהשמש יקדה חמה בשמיים ועכשיו לאחרונה שני ניתוחים, אחד להקטנת חזה והשני למתיחת הבטן, היא נעמדה הבוקר מול המראה הגדולה בחדר השינה שלה, לבושה בגינס סקיני שחורים, חולצה צמודה שהדגישה את שרירי הידיים שלה, שערה,שרק אתמול זכה לטיפולו המסור של הספר שלה , נפל גולש על כתפיה. היא אהבה את מה שגילתה שם המראה, ונדמה היה לה שהיא שומעת את קולו של חיים יבין עולה ממרקע הטלויזיה במשפטו הקלאסי ״גבירותיי ורבותיי מהפך״!
אכן מהפך, ככה היא הרגישה כשהתבוננה באישה שהחזירה לה ״בוקר טוב״ במראה.
כבמטה קסם נעלמה כלא הייתה זו האחרת שהשיבה לה שלום נרגן ומתוסכל בוקר בוקר במשך השנים האחרונות. מסות השומן שעטפו כל חלקה בגופה והשדיים הגדולים שהילכו לפניה וגרמו לכאבי גב בלתי פוסקים נעלמו ואינם. את מראה האישה גדולת הממדים ועצובת המבט החליף עכשיו חיוך מאיר עיניים ורחב, של אחת כזאת שאוהבת את עצמה. זו הייתה יעל חדשה , חטובה, נמרצת, סקסית וצעירה, כאילו הושלו ממנה לא רק שכבות של בשר אלא גם עשור שנים.
ולא היה זה רק הגוף שעבר טרנספורמציה. משהו בדמות שניבטה מין המראה שידר נוכחות, חוזק וביטחון שעד לא מזמן היו זרים לה. ולחלק הזה במסע נתנה יד גם מרים המטפלת שלה שלשיחות השבועיות איתה היא חיכתה כמו אויר לנשימה בחודשים האחרונים.
כן הייתה זו אישה מזן אחר שנשקפה עכשיו מן המראה, כמו אלו שקינאה בהן שנים ארוכות, אלו שהיא העריצה בסתר ולא העזה לחלום להיות כמותן, אלה החדורות ביטחון והערכה עצמית, שבעזרת חיוך מצליחות לפתוח דלתות ולהשיג כל מה שהן רוצות, דעתניות, שאינן חוששות לומר את שבליבן, שיודעות שהעולם מחכה למוצא פיהן, ובעיקר אלו שלא מפחדות להיות לבד, שיש להן אומץ לבעוט בבעל הבוגדני שהשפיל אותן שנים ולגלגל אותו מכל המדרגות החוצה מהבית.
בדיוק כל מה שהיא לא הייתה בשני העשורים האחרונים לחייה, אולי לא מעולם, בעצם.
היא הייתה בת ארבעים וחמש , עד לא מזמן נשואה לדני ואמא לשלושה בוגרים בתחילת שנות העשרים.
עכשיו כשהיא חושבת בינה לבינה מה הייתה יכולה עוד להוסיף להגדרת האני שלה היא נוכחת לדעת שאין ולו שמץ של פרט שניתן להוסיף לרזומה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא הייתה אישתו של דני ואמא של יובב, מיכל וגל.
היא נישאה לו כשהייתה בת עשרים , הוא היה אהבת נעוריה , הראשון שידעה, היא הייתה החברה הראשונה שלו עוד בתיכון. הריון לא מתוכנן זירז את הארוע, שידעו שהיה קורה ממילא מספר שנים מאוחר יותר, וכך בגיל עשרים ובשבוע העשירי להריון הם נישאו. ובגיל עשרים ואחת כשחברותיה למדו לפסיכומטרי והתחבטו בין לימודים בתל אביב או ירושלים , היא חיממה בקבוקי חלב ושרה שירי ערש לבנה המתוק יובב שזה עתה נולד.
השנים הראשונות היו יפות, מלאות מדי במטלות היום יום ובגידול ילדים, מכדי שיותירו מקום לתהיות ותסכולים באשר לנתיב החיים שנסלל לה. שנה לאחר לידתו של יובב היא שוב הרתה, גם הפעם ממש לא במתוכנן , והפעם נולדו התאומות. כך בגיל עשרים ושלוש לערך היא מצאה עצמה מטופלת בשלושה תינוקות, עסוקה מעל לראש בוקר צהרים לילה בהחתלה, האכלה, התרוצצות בלתי פוסקת בין יובב השובב והתאומות המלאכיות הקטנות שלה.
היא אף פעם לא עצרה לחשוב אם אלה החיים שהיא רצתה. דחקה את המחשבות שהיא מין הסתם כבר לעולם לא תגשים את החלום ללמוד משפטים כמו שתמיד קיוותה מאז הייתה ילדה קטנה. היא הרי הייתה ריאלית , עם שתי רגלים נטועות בקרקע. והיא ידעה שיחלפו שנים ארוכות עד שתזכה לעצמאות מחודשת, עד שהחיים יניחו לה לעשות למענה ורק למענה.
ואם הייתה נשאלת אז בשנים הראשונות היא הייתה עונה בבטחון מוחלט שהיא מאושרת. שהחיים חייכו אליה. היא הרי זכתה בדני היפה, זה שבתיכון כולן ניסו לכבוש. הוא עבד עכשיו בעסק המשפחתי המשגשג ופירנס אותה ברווחה. הילדים שלה היו מקור של אושר עילאי, יפים ומתוקים, על מה יכלה להתלונן בעצם??
היו שם אז כבר ניצנים של חוסר נחת אך היא בחרה להתעלם מהם, הטביעה אותם בקובייה של שוקולד, בעוד פרוסת עוגה, בעוד צלחת פסטה. הוא לא עזר לה, לא היה שם מספיק עם הילדים, להשכיב, לקרוא סיפור . הוא את החיים שלו אף פעם לא עצר, לא שינה, הוא בילה פעם או פעמיים בשבוע עם חברים עד השעות הקטנות של הלילה, הצטרף לטיולי ג׳יפים בסופי שבוע, קם מוקדם בבוקר לשיעורים בחדר כושר ובילה שעות ארוכות במשרד, ככה הוא סיפר לה..
והיא, היא טיפחה משפחה לתפארת, אירחה בסעודות שבת וחג, את המשפחה שלו, שלה, חברים. היא אפתה עוגות מושקעות כמו שהוא אהב, היא הכינה לו שייקים של פרוטאין בבוקר לפני שיצא אל חדר הכושר , וארוחות ערב דלות שומן כשחזר הביתה מאוחר בערב. היא עזרה לילדים בשיעורים, תמיד מתנדבת בוועד ההורים , משתתפת בטיולי בית ספר. הבית שלה היה הכי נקי, העוגות הכי טעימות והילדים הכי מצליחים בלימודים. היא הייתה אשת חיל, כמו שהוא אהב לומר לחברים כשקם מהשולחן אחרי עוד ארוחה מפוארת שהיא הכינה לכולם, משאיר את הצלחת שלו על השולחן ועובר אל הסלון.
והיא שתקה, היא ניקתה את כל מה שהוא ליכלך, הרימה מכנסים שהותיר על הריצפה בחדר, וצלחת שהותיר על השולחן. היא שטפה וסידרה וכיבסה והודתה לאלוהים על החיים היפים שהוא זימן לה. על המתנות שהוא היה מרעיף עליה בימי הולדת, על הטיולים, על הרכב החדש שהוא קישט בסרטים והשאיר בחניית הבית כשחגגה יום הולדת ארבעים. החיים היו יפים, אז מה אם הוא היה חוזר מאוחר מדי בשעות הלילה, או מבלה עם החברים שלו סופי שבוע. כמו שאמא שלה אמרה לה פעם כשהעזה לשחרר קצת קיטור ״עזבי אותו הוא גבר, ואיך הוא טוב אליך, שלא תעזי להתלונן״.
ואת כל התסכולים הסמויים וחוסר הנחת שלא העזה להביע בקול, ואת הכעס שהצטבר בה מבלי שהיא ידעה אפילו לקרוא לו בשם, ואת חוסר העניין והעדרה של קריירה בחיים שלה היא הטביעה באוכל. מתוק, מלוח, חריף, מכל הבא ליד. וככה מבלי ששמה לב כבשה אישה אחרת את הגוף שלה, וגם את הנשמה. והיא הפכה אישה שמנה, לא עוד יעל הדקיקה והיפה. היא הפכה במשך השנים אישה כבדה ומגושמת. וכמו שהיתוספו הקילוגרמים ככה התדללו החלומות שלה. וכמו שהיתוספו הקילוגרמים כך גם קטן הביטחון שלה, האמונה שהיא ראויה ומסוגלת בזכות עצמה, שהיא אישיות עצמאית ולא שלוחה שלו, של הבית, של הילדים.
היא ניסתה מדי פעם דיאטות שונות, נרשמה לפילאטיס ויוגה, בעיקר כדי לרצות
אותו, בעיקר כשנתקלה במבט המוכיח שלו כשהייתה מושיטה יד אל צלחת העוגיות
שעל השולחן, אבל הנסיונות כשלו והיא נותרה אישה גדולה, והוא נותר חתיך ורזה, שומר על כושר, על דיאטה מאוזנת, מטפח את עצמו, מביט במראה על הבטן השרירית שלו ומרוצה כל כך ממה שהוא רואה. והיא הייתה כל כך גאה בו, משוויצה בו לכולם, מספרת לחברות שלה איך הוא שוחה כל בוקר שלושים בריכות בלי הפסקה, איך הנשים בחדר כושר מגניבות אליו מבטים מעריצים.
היא אולי ידעה בסתר ליבה שהוא מחזיר להן חיוכים, מפלרטט, זורק מילים פה או שם, היא אולי ניחשה שבנסיעות העסקים שלו הוא לא נשאר בודד מדי בלילה על הבר, היא ניחשה אולי אבל הדחיקה. מעדיפה שלא לדעת, היא הרי הייתה ריאלית עם שתי רגלים נטועות חזק באדמה, והוא הרי היה גבר, וזה טיבעו של עולם , ככה היא אמרה לעצמה. וכל זמן שהוא איתה, חוזר הביתה אחרי עוד נסיעה, מרעיף עליה מתנות, משויץ באשת החיל שלו, אז הכל בסדר והחיים ממשיכים להתנהל.
ככה עד לפני שנתיים. כשנכנסה ההיא אל החיים שלהם. משהו השתנה בו. הנסיעות תכפו, חדר האמבטיה ננעל כשהוא בפנים עם הנייד שלו, פתאום הרגישה שהוא כבר לא רוצה לגעת בה, שהוא קצר רוח, שלמבטים המוכיחים שלו כשהייתה אוכלת נוסף מימד נוסף של גועל. והיא שתקה, חיכתה שזה יחלוף. והיא שתקה גם כשהודה, מבלי ששאלה אותו , שיש אחרת, שזו התאהבות, סולחת לו (למרות שלא ממש ביקש סליחה), מוותרת, מתרצת לעצמה שזה משבר של גיל מעבר, מחכה שיעבור , מפחדת לכעוס עליו, שלא יילך, שלא ישאיר אותה לבד.
והגוף הגדול שלה הכביד עכשיו יותר מתמיד, לא רק על העצמות, אלא גם ובעיקר על הנשמה, והיא חשבה שאם היא רק תרזה קצת, תחזור אולי להיות קצת כמו יעל שהיא הייתה לפני שני עשורים, הוא יחזור אליה , יזרוק את האחרת.
והיא התחילה במסע, נחושה כמו שאף פעם לא הייתה. דיאטה, כושר, ותור לניתוח.
והפעם היא נלחמה בכל הכח, בחירוף נפש, מרגישה שזו מלחמה לא רק על הגוף שלה אלא גם ובעיקר על הבית, על הנישואים, עליו. והוא המשיך בשלו ונוצרה ביניהם איזו הסכמה לא כתובה שלו מותר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, שהיא תהיה שם מחכה לו בסבלנות עד שהוא יתעשת ויחזור אליה.
אבל את המסלול של המסע הזה ה waze לא חישב כנראה במדויק, כי כשהתחילו לנשור הקילוגרמים והגוף שלה החל להתחזק, התחזק לפתע ולאט שריר אחד נוסף, בראש שלה, שגרם לה לפקוח את העיניים ולתהות מה לעזאזל היא עושה כאן איתו, ואיך היא מוותרת לו, נותנת לו להשפיל אותה ככה בהמתנה שהוא יחזור אליה, ועוד שריר אחד שהתחזק בלב ושגרם לה בכל בוקר להתעורר עם כמה גרמים מינוס אהבה אליו. והמסע הזה שנועד לקרב אותו אליה, לגרום לה לכבוש אותו מחדש, הוביל אותה ליעד אחר שהיא רצתה עכשיו לכבוש, ״הר יעל״, והיא פסעה בצעדים גדולים לטפס עליו , לכבוש את האישה שהיא אף פעם לא הייתה, בטוחה, גאה, לא מפחדת.
ולילה אחד כשחזרה מבילוי עם חברה ומצאה מסרון נוסף של האחרת בטלפון שלו היא הרגישה איך שנים של זעם מתפוצצים אצלה ונשברים לרסיסים, וככה כמו שהוא ישן העירה אותו ואמרה לו שנגמר ושיצא לה מהמיטה, מהחדר, מהלב, עכשיו בזה הרגע.
והיום שנתיים אחרי שהמסע החל היא עומדת מביטה במהפך שנגלה לפניה במראה. באישה החטובה, הבטוחה, והמחייכת שהביטה חזרה אליה . כן כמובן שהיו לה ימים לא קלים, היו משברים, לילות שהיא בכתה אל הכרית, אבל את השמיים שלה קישטו בכל יום פחות עננים קודרים, השמש זרחה קצת יותר. והייתה גם הצעת עבודה שריגשה אותה, ומחזרים שהחמיאו לה, והמסע הזה שלה , שהתחיל שם לפני שנתיים, שבמקור היה צריך להחזיר אותו אליה, החזיר לה את עצמה , הוביל אותה לאט , בבטחה, בדרך חדשה, הדרך אל יעל.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

חמישה עשר צעדים - סיפור של אהבה

חמישה עשר צעדים מפרידים בין החדר  שלו לשלה. היא יודעת כי מזה שבע עשרה שנים היא סופרת אותם בשעת לילה מאוחרת, כשהאפלה כמעט נושקת לזריחה, בשעה הזאת כשהעולם סביב כולו ישן ורק הוא בתזמון מושלם של שעון שווצרי נעור משנתו ופוסע...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה