הבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

הבלוג של איריס – מילים שמבקשות לגעת

ישראלית בנשמה אך נושמת בניו יורק. נשואה, אם לשלושה בנים, עורכת דין ועוסקת בנושאי הגירה. אוהבת לכתוב על החיים בכלל ועל שלה בפרט,על אמהות והתבגרות , על התמודדות עם ילד מיוחד, ועל מה שהעולם הזה מזמן לי.

עדכונים:

פוסטים: 45

החל מפברואר 2014

היא אם לילד אוטיסט, יפה , מוכשרת ומצליחה, וכבשלה השעה להעביר אותו ל״בית לחיים״ של אלו״ט היא עשתה זאת מתוך ידיעה כי זהו הצעד הנכון עבור בנה, אך בלילות היא שוכבת ערה, חושבת על הילד שלה שלא ישן לו בחדר ליד, חושבת על הנסיך השתקן שלה שעקרה והוציאה מהבית..

14/01/2015

לילות חמישי הפכו בשנה האחרונה אהובים עליה במיוחד. כי אחרי הלילה הארוך מגיע הבוקר וכמה שעות מאוחר יותר היא נוסעת להחזיר אותו הביתה לשבת. ככה כל שבוע בשנה האחרונה , מאז העבירה אותו לגור ב״בית לחיים ״ של אלו״ט.  את בנה, בכורה, עקב אכילס שלה שמעורר בה רחמים עצמיים וכאב אינסופי ובה בעת מהווה מקור החוזק שלה, זה שבגללו ובזכותו היא שועטת קדימה, תמירה וגאה ושאפתנית כל כך, נסיך הגאות והשפל. הילד שלה שהוא חזק ויפה כמו פסל יווני , אך בדיוק כמו הפסל גם הוא שותק כל חייו. הילד שמעולם לא השמיע מילה, הברה, שמעולם לא קרא לה אמא או הסביר אם כואב לו, אם עצוב או שמח.
כל אלה, רגעי הגאות והשפל דרים בה בכפיפה רגשית אחת מסוכסכת ומבולבלת, מזה כחמש עשרה שנים, מאז קיבלה את האיבחון. אוטיזם, מילה אחת , שלוש הברות, ואינספור רגשות של זעם, תסכול, רחמים, חמלה, קבלה, השלמה, אהבה וצער שאין לו מזור.

יונתן שלה, לא מזמן חגג יום הולדת 18 והוא חי מחוץ לבית מזה כשנה , מאז כלו כוחותיה לטפל בו לבד, כשצצה הזדמנות שאולי לא תהיה שנייה לה , להעביר אותו לבית מוגן, מטופח והולם, כשהבינה שזה הצעד הנכון ביותר בנסיבות חייה המסובכות, כשהפנימה ששם יהיה לו טוב יותר ולה מעט יותר קל, כשהבינה שהיא תוכל מעתה להתחיל לחיות קצת מחדש,להקדיש זמן איכות לילדיה האחרים, אולי למצוא לה אהבה, פשוט לנשום נשימות ארוכות יותר, מסודרות, גם אם החמצן בהן מהול בחומר אחר עשוי מכאב ומצער .

וכך מדי לילה כבר במשך שנה נודדת שנתה. לילה לילה היא מתהפכת במיטה הזוגית הגדולה , זו שאותה כבר שנים לא חלקה עם אחר, מאז התגרשה ונותרה לבדה, איתו ועם שלושת אחיו הקטנים. לילה לילה היא שוכבת שם לבד, מביטה במחוגי השעון שזורחים בחשכה, סופרת כבשים , מייחלת לשינה שתבריח ולו לכמה שעות את המחשבות הלא מרפות עליו. על הילד שעקרה מהבית והוציאה לגור בבית אחר, עם זרים, רחוק ממנה, מאחיו ומשתי אחיותיו הקטנות. לילה לילה מראשון עד שישי היא חושבת עליו שם ישן במיטת היחיד. תוהה אם גם הוא ער ועל מה הוא חושב, ואולי קר לו או רטוב כי שוב ברח לו הפיפי. זה הרי קורה לו עכשיו חדשות לבקרים אחרי שנים של תרגול, אחרי שסוף סוף נגמל, זה קורה שוב עכשיו בשנה האחרונה, עדות יומיומית לסערה הרגשית שעברה גם עליו מן הסתם עם היציאה מן הבית.

שנים נאבקה, התאמצה, השתדלה, הבטיחה לעצמה שתהיה חזקה, שתצליח לטפל בו לבד, לשמור עליו בבית קרוב אליה, שעם קצת עזרה מסביב של אמא שלה והאקס ונאם, העובד התאילנדי המסור שחי איתם בבית, זה יצליח. ושנים זה עבד. היא דחקה את עצמה לפינה, שכחה את צרכיה שלה, הזניחה בין לבין גם את הקטנים, כי אפילו היא, לביאה שכמותה, לא יכלה לחלק את עצמה לכל כך הרבה חלקיקים. ויונתן, הוא כל כך היה צריך אותה. לרחוץ, להלביש, להוציא אל הפארק, לשחק בכדור, לשחות בבריכה. נסיך אילם שלא מוצא לו מנוח. סופת הוריקן שקטה שעברה בבית, סתרה ופיזרה את כל מה שבא ליד.
על זוגיות חדשה היא לא העזה אפילו לחלום, שכחה איך מרגיש ליטוף של יד שאוהבת, או רעד של תשוקה. אפילו סופשבוע עם חברות הפך מצרך נדיר כל כך. חייה היו הוא ועוד הוא ואת השיירים שנותרו בה אחרי יום מתיש היא חילקה בין ילדיה האחרים, שיעורים, הסעות לחוגים, לצופים.
ככה חרקה שיניים , שינסה מותניים והמשיכה יום ועוד יום, מודה לאלוהים על נאם התילאנדי שהפך יד ימינה. יודעת שבלעדיו היא לא תצלח את המסע. מטפחת משפחה לתפארת, מאוחדת, מלוכדת, מטפחת את הנסיך השתקן שלה, כי מה נותר לה לבד מיופיו? תמיד הלבישה אותו בבגדים יפים, סידרה שערו בתספורת עכשווית.

ואז הודיע נאם שהוא עוזב, חוזר הביתה לתאילנד והיא נשברה. לא עמדו לה הכוחות להתחיל לראיין מטפלים חדשים, להתחיל להתרגל מחדש, ובמקביל נקרתה בפניה הזדמנות שאין שנייה לה להעביר אותו לבית מוגן של אלו״ט. בית יפה ומטופח קרוב למקום מגוריה. וכמו החלטות אחרות שעשתה בצמתים חשובים בחייה, כך גם הפעם, באומץ, בגבורה של ממש, חתכה בבשר החי, מייד ובלי היסוסים , והחליטה להוציא אותו מהבית ולהעביר אותו לדיור המוגן.

ועכשיו , שנה כבר אחרי, היא קיוותה שכאב חסרונו יישכך קצת. קיוותה שהחור העמוק שנפער לה בלב ייסגר ולו במעט. הרי ניתן לה מפתח לבוא ולבקר אותו רק מתי שתרצה, הרי היא ידעה בחושיה האימהיים שטוב לו שם, שהצוות חם ואוהב ודואג. הוא הרי בילה איתם שבתות וחגים וחופשות. נסע איתם לכינרת ולים. זו לא תחושת אשמה הסבירה לעצמה ולחברה ששאלה אותה. ידעה שעשתה את הצעד הנכון, אך לכאב הזה, לצער שמילא אותה מראשון עד שישי לא היה שם, רק צבע, כהה וקודר וסמיך. כאב חסרונו, כאב חסרונם של הימים שלעולם לא יבואו, שברי חלומות שלעולם לא יתממשו .

דברים טובים קרו לה בינתיים. ויש גם יד שמלטפת אותה, גבר שלוחש לה אהבה בלילות טרופי שינה , והבית נכנס לשיגרת חיים חדשה, שקטה יותר, מסודרת . היא מבלה יותר עם הקטנים והם מביאים חברים הביתה והיא יוצאת לפעמים עם חברה לסרט, קוראת, כותבת. וכשהוא בא הביתה בסופי שבוע, מלא בחיוכים, היא כולה שלו, מקרצפת, מבשמת, מלבישה בגדים יפים, לוקחת לבית קפה, בדיוק כמו שהוא אוהב, והיא שלו לגמרי, עוטפת בפינוקים אין סוף.  אבל לחור הגדול הזה שנפער אצלה בלב מיום שהוא הלך, לחוסר שאופף אותה מיום ראשון עד יום שישי , אין שם, רק צבע והוא כהה וקודר וסמיך.

והיא, יום אחד היא תלמד להלך בין הטיפות, לדלג בין רגעים של אושר ולילות טרופי שינה ומלאי געגועים , והיא תמשיך לחכות כל השבוע לעוד יום שישי שיביא אותו הביתה, תבכה לפעמים, לפעמים תצחק צחוק גדול ותמיד תמיד תאהב אותו עד כלות, את הנסיך השתקן שלה, נסיך הגאות והשפל.

עוד מהבלוג של Iris Mashiach-Ambalo

תצוגה מקדימה

אחד מתוך..

  הילד שלי  הוא אחד מתוך..                                                                                                                                                                          ...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

הדרך אל יעל

בדיוק שנתיים אחרי שהתחיל המסע של יעל, מסע שכלל דיאטה גדולה, שיעורי חיטוב שבועיים עם המאמן האישי שלה, רכיבה יומית על אופני הספינינג, השכמות בוקר מוקדמות לריצה על שפת הים...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום הולדת למיוחד שלי

נועם שלי אתה בן שמונה עשרה היום. עם כל שנה שעוברת גובר בי הפחד, עם כל שנה שחולפת מתעצמת בי החרדה מהמחר הלא נודע שלך. שמונה עשרה!! בנסיבות הרגילות זה ציון דרך משמעותי כל כך....

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה